****** רקוויאם לנעמן
פרק 22
חלק ה’

וכשאנשים אינם יודעים, באה ההיסטוריה ודואגת להם ומזמנת להם הזדמנויות ולפעמים ההיסטוריה עושה את שליחותה על ידי שליח. אֶליקוּם, למשל, פגש את ההיסטוריה בצורת מנהיג קומוניסטי ממושקף ומשופם, שהסביר לו כי על אדמת פלשתינא יתרחש בקרוב השלב הראשון בחיסול האימפריה הבריטית, ואחת הדרכים ליטול חלק בתהליך ההיסטורי הזה היא להצטרף לשורות לח״י, שהוא אמנם גוף מורכב ויש בו גם אלמנטים פשיסטיים, אלא שניתן לכוף אותו ולרתמו למרכבת המהפכה, וכבר מצויים בין שורותיו חברים היודעים את תפקידם.

בשנת 1947 כבר היה אֶליקוּם רץ ושועט לפני מרכבת המהפכה ומתוך דבריהם של חבריו נודע לו שהוא גיבור אמיץ לב, לוחם ללא חת ומפקד נועז. וכל זאת, מפני שלא היה איכפת לו כלל להניח מוקשים בתוך גדר תיל של מחנות צבא, לירות מן המארב, לרבוץ לילה תמים בתעלה שבשולי הדרך או לשכב על מגדל המים ולצלוף משם בשיירות צבאיות של אנגלים.

כשהיה חפשי מפעולות, סיפר לחבריו על מטריאליזם דיאלקטי והם לא צחקו לו, מפני שהיה גיבור, אבל היו משתמטים מן החדר בזה אחר זה. וכשנותר לבדו, היה מניח תקליטים על הפטיפון ומאזין למוסיקה. ואם מצא את עצמו בחדרם של זרים, בין פעולה לפעולה, היה שורק לעצמו כל מיני קטעים, וכך רבק בו הכינוי “צפצפן״, מפני שאם לא דיבר ולא דיברו אליו היה שורק מנגינות לעצמו.

לימים פסק מלדבר; וב־1948, כאשר פרצה מלחמת העצמאות, והמנהיגים הכריזו על הקמתה של מדינת ישראל, הוּצב אֶליקוּם בגדוד 89. בדצמבר, בהסתערות על מבואות הנגב, פגע בו כדור מיצרי והרגו. מן הרבנות הצבאית נשלחו שלשה אנשים להודיע לאביו ולאמו.

בסופה של שנת 1948 הגיע מספר קורבנות המלחמה לחמשת אלפים. והמתים הותירו אחריהם הורים שכולים ואלמנות־מלחמה. ובמספרים העצומים האלה היה תוקף של השתייכות; ומהשתייכות לקבלת־הדין אין הדרך רחוקה. ומקבלת־הדין רק פסיעה אחת אל הפנים הקפואות. לא לבכות. לא להישבר. הנופלים, לא לשווא נפלו. לא כאותם מליונים של יהודים שניספו במשרפות. כאן אנו יודעים על מה אנו נהרגים.

על כל הדברים הללו קראו בני אברמסון ובני בן־ציון בעתונים יום יום, והיו זורקים מידיהם את העתון בבהלה ואומרים: “לא עלינו.״ ובני קורדוביירו היו אומרים: ״בר מינן.״ ועכשו בא הדבר הזה וזחל והגיע אל סף הבית והיכה את האנשים בליבם. את עובד, אחיו הבכור של, ההרוג, הזעיקו מן הצבא, שם שרת כקצין תובלה ואספקה. כשהודיעו לו על מות אחיו חש עובד זעם ועלבון. שדבר כזה יקרֶה דוקא לו, למשפחה שלו, היה עניין שגובל בניבזות, במין חוצפה, שאם עוברים עליה בשתיקה, כאילו מודים באיזו פחיתות כבוד. ואמנם אמר עובד מלים כדרבנות: ״את ,זדם הזה אני אנקום. אני נשבע לנקום את הדם הזה,״ חזר ואמר.

אפרים ישב מכווץ בכורסתו וביקש שיביאו לו מעיל. הוא דחה בכל תוקף את ההצעה שלא ללכת אל ההלוויה. הוא דחה מעליו את ההצעה בנפנוף ידים באוויר, אבל לא הוציא הגה מפיו. רבקה צבטה את לחייה, עד שהיה צורך להחזיק בה שעה ארוכה, ואמו של אֶליקוּם, שרה, התייפחה בזרועות עמינדב בעלה והיתה חוזרת ואומרת לו, שאיננה רוצה לחיות עוד, שהיא אשמה בכל, שהילד היה, בעצם, יתום מיום שנולד, פשוט שכחו אותו, והנה עכשו איננה רוצה עוד לחיות. ועמינדב היה מטפח לה על כתפה, מנער אותה ומשיב לה במלמול מבולבל ואומר: ״נו, כן, גם אני... מה את רוצה, שרה? גם אני... מה את, מה איתך?”