****** רקוויאם לנעמן
פרק 22, חלק ו’

עמינדב מעולם לא דיבר במשפטים מסודרים או ארוכים. גם לבכות לא ידע, כשם שלא ידע לצחוק. הוא היה אדם מסור למשפחתו ולעסקיו, אבל לענין שכזה לא היה מוכן מכל וכל. זה היה דבר חדש, וגם לא נכון. זה בא במפתיע, בלי כל הכנה. איך אפשר לעשות משהו אם לא מתכוננים? וכלום האחרים מבינים יותר ממנו? או שהם רק מעמידים פנים שהם מבינים? שאם לא כן, מדוע אין מגלים לו? מדוע הוא לגמרי מן הצד? הייתכן שהאחרים יודעים יותר על מה שאירע לאֶליקוּם? והרי אֶליקוּם היה בן שלו. בן שלו ולא שלהם. ובכן, מה?

כשהגיעו המלווים אל הבור, שלתוכו עמדו להוריד את הגוויה העטופה בתכריכים, נראו בשולי השמיים ברקים קצרים, ונשמע קולם של רעמים מתגלגל מרחוק, והרב הצבאי הביט בשמיים, העווה פניו וניגש אל המלאכה בלא דיחוי. סבתא רבקה נפלה על רגבי האדמה הרטובים שליד הקבר וגעתה ביללה וביתה שרה גחנה עליה להרימה, ומשלא עלה הדבר בידה, הצטרפה אליה ושכבה אף היא על האדמה. אפרים לא מש ממקומו, מביט בגוויה העטופה לבנים ואומר לעצמו דברים בלחש. נראה שאפילו לא הבחין במעשי אשתו ובתו. גם רחל ועובד עמדו מן הצד. גם עמינדב, אביו של אֶליקוּם, לא התערב, מפני שהיה סבור כי מה שהן עושות הוא הוא הדבר שיש לעשותו, ואולי אף הוא חייב לעשות משהו, אלא שלא ידע מה. ואז, כשהיו עיניו משוטטות על סביביו, ראה את אחיו החורג, את הרצל.

מן הצד עמד הרצל, מובדל משאר האנשים, גם שונה מכולם בלבושו ובגובה קומתו ובשפמו האנגלי המסתלסל בקצותיו כלפי מעלה. והנה, מה עיניו של עמינדב רואות? הרצל מתייפח בקול, בלי בושה, כתפיו רועדות, פיו משמיע אנקות חנוקות וקומתו הגרמית נעה כמו אילן ברוח, אילן חורק ומחשב להשבר. מה להרצל ולאֶליקוּם? נבהל עמינדב בלבו. כלום היתה איזו ברית חשאית כרותה ביניהם? או שמא הבין הרצל כי עמינדב איננו יודע מאומה, ולכן הרצל עושה מה שעמינדב חייב היה לעשות? ואולי כל הדבר הזה כולו נשגב מבינתו של עמינדב, מפני שהוא בכלל איננו קיים? שהרי אילו היה קיים, היה יודע מה לעשות. עמינדב מנסה לזכור משהו חשוב מתוך חייו, אבל זולת כמה קשיים מסוימים איננו מסוגל לזכור דבר, והוא נבהל עוד יותר. הייתכן שהרצל חי וקיים בצורה שונה מזו שבה עמינדב חי וקיים? על הנשים אין להקשות קושיות, אבל הרצל הוא איש־מעשה, איש רציני; והנה, ראה מה הוא מעולל כאן.

וללבו של עמינדב התגנב חשש נורא, שאולי היה איזה מקח טעות, ושכל מה שהיה, היה בכיוון הלא נכון, או בלא כיוון כלל. אם הרצל משתולל ככה, משמע שהוא יודע על מה ולמה הוא נשבר, בעוד עמינדב אינו יודע מאומה ואין איש מגיד לו. ואולי הגידו והוא לא הבין. כל הזמן לא הבין. מה יש לו שם, בפנים, בתוך החזה שלו? עמינדב מאזין אל תוך עצמו ונדמה לו לפתע ששם ריק. אולי היה מלא אי־פעם, אולי היה מלא אפילו לפני יומיים־שלושה; אבל עכשו, כמדומה, ריק. לגמרי כלום. נשימתו נעשתה כבדה והוא בלע אוויר בפה פעור, כדי למלא את החלל שבקרבו. שהרי אין חלל יכול להתקיים בלי שיתמלא במשהו. ואז בא ליבו לעזרתו, ושרירי הלב נתכווצו אל עבר החלל הפנימי שבתוכו, נתכווצו בחזקה ושוב לא היה צריך לבלוע אוויר. הוא צנח במקום שעמד, והריק שב ונעשה מלא.

אנשים חשו אליו, טלטלו אותו, ואיזה שוטה צעק שיביאו מים להזות עליו, למרות שהגשם היה שוטף ויורד עתה גם על עמינדב, גם על הרגבים שהושלכו על הגוויה עטופת התכריכים.

על מותו של.עמינדב סיפרו לרבקה ולאפרים רק אחרי כמה ימים ורבקה שכבה במיטתה וסרבה לקום. שרה, ששכלה את בנה ונתאלמנה ביום אחד, עזבה את ביתה הריק שבתל־אביב ובאה אל המושבה להשגיח על אמה שבמיטה ועל אביה היושב בכורסתו ואיננו מדבר; והרצל נסע לתל־אביב וישב כמה שבועות במשרדי בית החרושת של עמינדב, והתקין שם כמה סידורים לקראת מכירתו.

עובד היה מצלצל כמעט בכל יום, ממחנהו שבצבא, ורחל אשתו כתבה מכתב תנחומים לכל אחת מן המשפחות ובקשה סליחה על שאינה יכולה לבוא ולהיות עמהם, מפני שעליה להשגיח על אורי ובלה־יפה הקטנים, ביחוד מאחר שאורי עומד להיות בן שלש־עשרה ויש להכין את חגיגת הבר־מצווה, בעוד אביו אי־שם, כידוע. רק שיהיה בריא ושישוב הביתה, ושהמלחמה הנוראה תסתיים כבר סוף סוף. “משפחתנו נתנה מספיק קרבנות,” סיימה רחל את שני מכתביה באותו משפט; כנראה שמחמת הטרדות לא היתה מסוגלת לבטא שני רעיונות נפרדים.

כששב עובד הביתה מן השרות הצבאי, מצא מעטפה מיועדת אליו. שני חיילים מיחידתו של אֶליקוּם אחיו הביאוה לביתו למחרת יום ההלוויה. עובד מצא במעטפה מחברת ולפי מה שהציץ וראה הבין שיומנו של אֶליקוּם לפניו. הוא קרא פה ושם, ולא הבין במה מדובר, אבל נתקל גם בקטעים של חוות דעת כללית על עניינים ציבוריים, ובאלה לא מצא עניין. המחברת הונחה במגירה למשך כמה שנים. כשבנה לו עובד בית קיץ ליד זכרון־יעקב - כפי שיסופר להלן - העביר את המחברת לידי בתו, בלה־יפה, מפני שעסקה בספרות.

באביב 1949 נסתיימה המלחמה. אפרים ישב מול הרדיו והאזין לנאומו של אחד השרים, שסיכם את הקרבות והספיד את הנופלים. השר חלק שבחים לגברים ולנשים, וביחוד לנוער. הוא הזכיר קיבוצים שבהם נהרג ונפצע כמעט שליש מן האוכלוסיה. הוא הזכיר משפחות שבהן נפלו שני בנים ואפילו שלשה. הוא העלה על נס גבורתם של אבות, שהלכו לצבא למלא את מקום בניהם שנפלו; ואפרים עדיין היה מצפה ומייחל שיזכירו איך שהוא, ולו ברמז, את נכדו אֶליקוּם ואולי גם את בנו, את עמינדב; אבל השר עבר עד מהרה לעניינים אחרים. אפרים כיבה את הרדיו וניפנה לאחוריו, לומר לרבקה מה שבלבו, אבל זכר שאין אל מי לדבר. היא שוכבת במיטתה וכבר אין אל מי לדבר. אז אמר לנפשו: ״כמה שהם שונאים אותנו, את האזרחים והאיכרים. אפילו כשאנחנו מתים, אנחנו לא מספיק טובים בשביל הרדיו. קיבוצים, זה כן, אבל אֶליקוּם ועמינדב, הס מלהזכיר... ארורים.״
״רצית משהו, אבא?״ שאלה שרה מן המטבח.
״לא רוצה כלום,״ אמר אפרים.

ואף על פי כן לא צדק. מקץ שנתיים, כשרבקה כבר לא היתה בין החיים, וכשמלאו לו שמונים ושבע שנים, החליטה הממשלה לחוג את יום הולדתו ברוב פאר. בימים ההם, ב־1952, מלאו שבעים שנה לעלייתם של ראשוני החלוצים לארץ־ישראל; ומאחר שכמעט אף אחד לא שרד בחיים, נחשב אפרים אברמסון כמין נציג של אותו הדור. ולמה נבחר אפרים לשמש נציגו של הדור ובאיזה מקום נערכה החגיגה, ומי ומי היו בין הבאים - על כל אלה עוד יסופר.