****** רקוויאם לנעמן
פרק 23
חלק א’

באותה שנה אישרו לעובד את תכנית הפרצלציה של האדמות שרכש בשיפולי הגבעה. כעבור שנה נמכרו כמעט כל המגרשים ואז אמרה רחל אשתו דבר של טעם: “למה שנמכור הכל ולא נשאיר לנו אפילו חלקה אחת? הלא זה מקום יפה מאד.״

ובכן, נסעו השניים אל האדמות ההן, חנו ליד חורבה ערבית ויצאו לשוטט ברגל על פני השטח. אגשים מנוסים היו רחל ועובד ולא קשה היה לראות ששני הדונמים המתרוממים בשיפוע קל ונעים מאצל הדרך, הם החלקה היפה ביותר, וגם החורבה הערבית מוסיפה לה נופך של נועם והוד קדומים. כשיבנו שם את בית-הקיץ שלהם, לא יהרסו את החורבה, אלא ישקמו אותה ויהיה זה מעין ביתן בתוך הגן ואפשר יהיה לשתות שם קפה ולצלות בשר כבש על גחלים. כל שצריך לעשות הוא לחזק בטיח את האבנים הרעועות ולהתקין פרגולה של קורות עץ במקום גג; ועל הקירות תטפס גפן. רצוי שתהיה מזן של דבוקי, שהוא זן ענף, חזק ושופע אשכולות גדולים. בעניין זה יכריע סבא אפרים, שהוא מומחה לגפנים. ובעצם, למה שלא יגורו סבא אפרים עם שרה בתו בבית הזה כל ימות השנה? לא טוב לבית שיהיה ריק מתושבים.

וכך, לפני שעמר הבית על תילו, כבר היתה התכנית שלמה ומושלמת. רחל ועובר חשבו על הכל מראש, בכל עניין.
בתחילה 1951 הוצאו הרהיטים מן הבית הישן שבמושבה, ובתוך הרהיטים גם הפסנתר שנתן הברון רוטשילד לבעלה הראשון של רבקה, הוא הפסנתר שעליו החל נעמן המת פורט בעודו ילד.

רק הרצל לבדו נותר בבית האחוזה, בביתנו שבחצר. אפרים ובתו שרה, היא אמו של עובד, עברו אל בית-הקיץ החרש שליד זכרון-יעקב ושם ישבו עד יום מותם.

היה זה בית מרווח, שאכסדרה של קשתות מקיפה אותו סביב סביב, והוא מטויח טיח גס, בסגנון איטלקי של כפריים, אבל תוכו רצוף כל חידושי הטכניקה והחשמל. וגם החורבה שוקמה מעשה-אמן. כשבאו הפועלים לנקות את מפולת האבנים נתגלה שלד-אדם מתחת לגל. עובד הוזעק אל המקום, ומיד שקל בדעתו: אם יודיע למשטרה שנמצא שלד, יהיו חקירות ואולי אפילו יעכבו את הבניה. מצד שני ייתכן שזה שלד יהודי, ואסור להשליך אותו אל הוואדי. על כן ציווה לגרור סרקופג רומי שנמצא במעלה הגבעה, והסרקופג הובא אל הגן והוצב בסמוך לחורבה; ואל הסרקופג הוטל השלד המתפורר. על השלד נזרקו גושי עפר, עד שנתמלא אדמה, כמין עציץ. ובאדמה הזאת שתלו שיחי גרניום, והם פרצו עד מהרה ושפעו בפריחה אדומה-ורודה, ולימים נשתלו גם שני ברושים משני עברי הסרקופג, למען הסימטרייה. סוד השלד היה ידוע רק לפועלים ולעובד. הפועלים הלכו להם, בסופו של דבר, ועובד לא סיפר לשום אדם, מפני שלא צריך לספר סיפורים מעציבים.

עובד היה מאמין גדול במפעל התחיה הלאומית וראה את עצמו כמין דוגמא ומופת לעקרונות הפשוטים והבריאים של הרעיון: נפש בריאה בגוף בריא, סיסמת המכבי. אשר לגוף - היה מקפיד לשחות יום-יום בבריכה ולשחק טניס אחת לשבוע. ואשר לנפש - היה דוחה. מעליו ספרים ומחזות שאינם משעשעים, כדי להרחיק את העצבות מן הלב.

העקרון האחר, שבו האמין עובד, היה נכונות-הקרבה למען הרעיון (הוא שיכל במלחמה את אחיו וכמה מידידיו הקרובים ביותה וכן נפל במלחמה אחד מבני הדוד של אשתו). כן האמין בחינוך נכון לילדים, ומטעם זה היה ביתו מלא תמיד, לעיתות ערב, אנשי-מופת, למען יראו הילדים, אורי ובלה-יפה, וילמדו: אלופי-צבא, גיבורי- מלחמה, נכי-מלחמה וגיבורי המחתרת שמלפני קום המדינה. הם היו מספרים סיפוריהם, אוכלים ושותים, והילדים מאזינים ושמים אל ליבם.

ומפני שהיה עובד נאמן לעקרונות הללו, נעשה הוא עצמו מהימן ומקובל על אנשים ומוסדות שבמרכז החיים; וזאת, למרות שהיה מבני-בניהם של האיכרים ולא מן הפועלים, מייסדי הקיבוצים ואנשי מפלגת הפועלים. אפרים היה זקן מכדי להבחין בבגידה שנכדו בוגד באנשים האזרחיים; ואם הבחין בכך לרגע, שכח מייד. דעתו היתה נתונה רוב הזמן לזכרונותיו, ושנת 1951 היתד, מתחלפת אצלו בשנת 1918 והיה אומר דברים תמוהים, לעתים. אבל עובד אהב את סבו והורה לילדיו, לאודי ולבלה-יפה, לנהוג בו כבוד מופלג. אלא שהנינים לא היו צריכים להוראות אביהם. נפשם היתה קשורה בנפש אפרים, וכל מה שסיפר להם נתיישב אצלם יפה ולא היו שום פירכות ותמיהות בסיפוריו על ז׳נדרמים טורקיים שרכבו על גמלים ולחמו באנשי הפלמ״ח, עם יוסף טרומפלדור בראשם. אפרים סיפר לילדים על אבשלום פיינברג, שהפליג לבדו אל המדבר ופגש שם בעשרת השבטים, ועד היום הזה הוא עומד בראש גדודיהם, ובשעת צרה לישראל הוא מגיח בלילה בראש אנשיו ומכה באנגלים, בערבים ובטורקים.

ויותר מכל אהבו אורי ובלה-יפה את הסיפור על הנער נעמן, ששערותיו צפות על פני הנהר והוא עצמו חי מתחת למים ומנגן שם על גבי פסנתר. יום אחד הראתה בלה-יפה לאפרים ציור שעשתה, ובו רואים את הנער נעמן מנגן לפני מלר-המים; וכן קראה בלה-יפה באזני אפרים שיר שחיברה לכבוד הנער נעמן. ואלה בתי השיר:

במלכות הדגים האילמים
גר הנער המת נעמן.
הוא פורט על גבי הנימים
וכלם מקשיבים לאומן.
שערו מרחף על המים
ורוחו מרחף בעולם.
מקשיבים מלאכים בשמים
אבל הוא היפה מכולם.

״תני לי את זה,״ אמר אפרים. ״כשאפגוש את נעמן, אראה לו מה שכתבת.״ “אבל רק לנעמן,״ אמרה בלה-יפה. ״כי זה לא לפירסום.״ בלה-יפה כתבה שירים רבים, אבל לא הראתה אותם לשום אדם; וכשהיתה מאזינה לדברים שהיו האלופים, הגיבורים והנכים מספרים בבית אביה, היה ליבה נמלא צער נורא, והיתה רוצה לנחם את האנשים וללטף אותם, אבל לא משה ממקומה ולא אמרה דבר, מפגי שגם רחשי ליבה היו פרטיים בתכלית. וחוץ מזה היתה סבורה שכל סבלותיהם של הגיבורים והאלופים היו לשווא, ועל כן גדולה העצבות שבעתיים. ולמה היו לשווא? מפני שהם אוכלים ושותים ושמחים, ולפעמים אפילו מנבלים את פיהם. סימן שלא הבינו כלל מה שקרה להם. ואם לא הבינו, בשביל מה עשו? כך היו הדברים מצויירים בליבה של בלה-יפה, אלא שהדברים היו שמורים עמה רק לעצמה. וכן לא הכל הבינה; ולפני שמבינים דבר לאשורו, מה טעם לספר אותו לזולת?

כששמע עובד שמכינים חגיגות לאומיות לכבוד מלאת שבעים שנה לעליית החלוצים הראשונים, פנה בדברים אל כמה מאנשי הממשלה, והציע שתעדך חגיגה לכבוד סבו, שהוא משרידי אותו הדור. כן הציע עובד שתערך החגיגה בבית-הקיץ שלו, ושיזמינו את ראש-הממשלה ואת השרים והמנהיגים ונציגי-הנוער. ומדיבור למעשה, כמנהגו של עובד; הוחלט וסוכם. ואל רשימת המוזמנים צרף עובד כמה מן האלופים, הגיבורים, אנשי המחתרת והנכים. לפי התכנית יפתח ראש-הממשלה בנאום, ואחר כך תערך סעודה, ואחרי הסעודה יישבו האנשים בחורבה המשוקמת ויאזינו לסיפורי גבורה ולעלילות מלחמה.
וכך היה. בראש המסובים הושיבו את אפרים, ואפרים הסכים לכל הנעשה, אך בפירוש היתנה תנאי, שיספרו על כך ברדיו ויכתבו בעתונים. ועובד אמר לו: ״תסמוך עלי, סבא. עלי ועל ראשי.״

כשהזמינו את הרצל למסיבה, השיב בטלפון, שאם יהיה פנוי, אולי יבוא.

לאורי הירשו להביא למסיבה שניים מחבריו שבגימנסיה ובלה-יפה ביקשה וקיבלה רשות להביא למסיבה את ידידה היחיד, המורה שלה לספרות, הדוקטור יונס-יהושע ביברקראוט, אחיו הצעיר של המוסיקאי המנוח, אמדיאוס ביברקראוט, שנרצח באכזריות בתוך מערה, במאורעות 1936.

בת שש-עשרה שנים היתה בלה-יפה בשנה ההיא, ויונס-יהושע ביברקראוט היה בן שלושים וחמש שנים, ואף על פי כן היתה ברית חשאית כרותה ביניהם. ברית פרטית, כמובן.

לאחר שסיים ראש-הממשלה לשאת את דברו נכנס למכונית שלו ונסע אל כנס אחר, והשרים נסעו אחריו, ובבית-הקיץ של רחל ועובד נותרו האלופים, הגיבורים והנכים לבדם, עם קומץ אורחים נבחרים. הכל עברו מחדר האורחים אל החורבה המשוקמת וישבו על שרפרפי קש קלועים, כוסותיהם בידיהם.

באותה שעה הגיע ובא הדוד הרצל וישב על שרפרף, נשען בגבו אל הקיר, מוצץ מן המקטרת.