****** רקוויאם לנעמן
פרק 23
חלק ג’

רוב ימות השנה היה בית-הקיץ מאוכלס שני אנשים בלבד - שרה, אלמנת עמינדב, ואביה אפרים. משרתת ערביה מן הכפר השכן היתה עוזרת לשרה, ובעלה של האישה הערביה היה בא פעם או פעמיים בשבוע לטפל בגן, לגזום, להשקות ולעדור.
ביד קשה נהגה שרה באביה, מפני שרצתה בטובתו. לעת זיקנה מופלגת החל אפרים נוהג כילד ושרה גמרה אומר (=החליטה) לאלף אותו, עד שיחזור למוטב. את מטפחותיו היה מזהם (=מלכלך), מפני שהיה גורף בהן את חטמו ויורק לתוכן בלי בושה, ושב ומקפלן ומניחן בכיסו. שרה נתנה בידו מפיות -של נייר לאותה תכלית, והסבירה לו שממחטות של בד נועדו לנגב מעט זיעה מעל המצח, ואילו מפיות של נייר אפשר לזהם ולהטילן לאשפה. אבל אפרים אמר, שכל ימיו היתה בלה-יפה נותנת לו ממחטות נקיות ומתירה לו לעשות בהן ככל העולה על רוחו.
“לא בלה-יפה,״ תיקנה לו שרה, ״אלא אמא שלי, רבקה. ומה אתה חושב לך, שגם אני אהיה כפופה כל היום על הפַּיילה  ואכבס לך ממחטות מטונפות? הנה, קח מאלה, של נייר. זה מוררני וזה היגייני וזה טוב.״
ומשעמד אפרים במריו והוסיף לטנף (=ללכלך) ממחטותיו, נטלה שרה את כל מטפחות הבד שלו והסתירה אותן בתוך מגירה סמוייה מן העין (=שלא רואים אותה). כל היום כולו חיפש אפרים אחר מטפחותיו ולעת ערב פרץ בבכי והחל הופך את כל המגירות ואת כל השידות שבבית, מטיל את תכולתן על הרצפה ופולט דיבורים מגונים. שרה נבהלה וקראה למשרתת הערביה ושתיהן גררו אותו אל חדרו ונעלוהו שם על מנעול, ושרה טילפנה לירושלים וסיפרה לעובד שסבא משתולל ודעתו נטרפה. עובד סיפר לרחל והילדים שמעו ונבהלו. וביום השבת יצאה כל המשפחה במכונית אל בית-הקיץ, לראות מה אפשר לעשות.
כששמעו הירושלמים מה שאירע לסבא אפרים, פרח סומק של זעם בלחייו של עובד. זכרונות מרגיזים צפו ועלו בזכרונו, קשורים לאו דוקא בו, אלא באחיו המנוח אֶליקוּם ובמה שאירע בינו לבין אימם בשכבר הימים (=לפני הרבה זמן). אבל עובד ידע להבליג על התרגשויות חולפות והסביר לאמו כי סבא אפרים כבר איננו ילד, ומאוחר לחנך אותו. עובד איננו סבור שדעתו של אפרים נטרפה עליו (הוא השתגע), וקרוב יותר לוודאי כי שרה היא שפקעו עצביה, ואם היא רוצה, אפשר לה לנסוע לצפת, לבית הבראה. המשרתת הערביה תוכל לטפל בינתיים בסבא אפרים.

“אני אפקיר את אבא שלי בידי ערביה?״ נזעקה שרה, נעלבת ומוכנה, כפי שגם אמרה, לעזוב מיד את הבית הזה, יחד עם אבא שלה, ולשוב לתל-אביב.
בלה-יפה ישבה אצל אפרים וליטפה את גב כף ידו. ״אני אתן לך מטפחות יפות, כמה שתרצה, סבא,״ הבטיחה בלה-יפה. ואפרים הזיל דמעות אחדות ואמר לה בלחש: ״אנחנו שנינו נברח מכאן יום אחד ונלך למושבה, ואני אראה לך מטע חדש שנטעתי השנה, ואני אלמד אותך לרכוב על גבי סוס, ויחדו נצא אל הוואדי, עד שנמצא את בלה-יפה.״
״הנה כבר מצאת אותי,״ אמרה בלה-יפה.
״נכון,״ גיחך אפרים, ״ואף על פי כן כדאי לנו לברוח מכאן. יש שמה מטעים חדשים ונעמן חולה אנוש.”

ובאותה שעה היה אורי, שסיים זה עתה את חוק לימודיו בגימנסיה, מסביר לרחל אמו ואומר:
“את תגידי לסבתא שרה שני דברים. האחד, שסבא אפרים ימיו ספורים ואם אין היא רוצה שיהיו לה ייסורי מצפון עד לסוף חייה, מוטב שתנהג בו יפה ובסבלנות. קני לה חמישים מטפחות ואמרי לה שלא צריך לכבס אותן, שתטיל אותן לאשפה.
והדבר השני, תבטיחי לה, שבבוא הזמן היא תהיה בדיוק כמו סבא אפרים, אם לא גרוע מזה. ואם היא רוצה שינהגו בה בכבוד, אז שתזכור ותשים לב.״

״במשפחה שלי לא היו מגיעים למצב כזה,״ אמרה לו רחל. ״אצלנו יודעים לכבד זקנים.”

״כל הכבוד למשפחה שלך,״ אמר אורי. ״אבל אני בן תערובת, חצי אשכנזי וחצי ספרדי, נכון? אז אני אומר לך, שאם לא תדברי עם סבתא שרה, יקרה כאן רצח. וזה בוודאי לא מתאים לאף אחת משתי המשפחות שלנו. תסבירי לה איזה ביזיון יכול ללכת פה.״

רצח לא היה, ואפרים חי עוד כשלש שנים ובתוך שנתו מת והוא כבן תשעים שנה. בהלוויתו לא בכה איש, אבל כולם היו נוכחים. אורי בא מן הצבא, במדי קצין; ועובד נתפנה מעיסוקיו מייד כשנודע על פטירתו של אפרים. הרצל, שהיה קרוב לשישים, ניצב, כדרכו, מן הצד, אבל הפעם היה שקט. הוא היחיד שניחש כי בין המלווים יש נפש אחת ויחידה הזקוקה לסעד, ולכן אימץ את בלה-יפה אל גופו וחיבק את כתפיה, שרעדו, למרות שהקיץ עמד בעיצומו. כשהורידו את גוויתו של אפרים אל הבור הפכה בלה-יפה פניה והסתירה אותם בחיקו של הרצל והוא ליטף את שערה, אבל הביט נכחו, הרחק מעבר לנאספים, וזו הפעם הראשונה אירע לו, שלמראה שרה אחותו לא זכר כלל את האורווה, ולא את אחיו המת עמינדב ולא שום דבר מן הדברים הקשורים אל הבית הישן. כל אלה עברו ובטלו מעולמו ובלה-יפה היתה היחידה ששמעה - וזכרה כל ימי חייה - כיצד מלמל הדוד הרצל ואמר:

“Good bye, Daddy; Farewell, see you soon.”

לאחר חודש ימים הוקמה מצבה שלישית, סמוכה למצבותיהם של עמינדב ואֶליקוּם. על מצבתו של עמינדב היה כתוב ; ״איש רב פעלים, מבוני הארץ, ימתקו לו רגבי עפרו״. על מצבת אפרים כתבו; ״מראשוני הנחשונים, מחלוצי הפרדסנות, סולל מסילות בישימון, תנצב״ה״ (=תהי נשמתו צרורה בצרור החיים). ואילו על מצבתו של אֶליקוּם היה כתוב; ״נקטף בדמי ימיו״ (=בגיל צעיר).

״בדמי ימיו,״ תמה אורי וצחקק. ״הלא היה בן שלשים וארבע. סתם מליצות.”

כשסיים אורי את שרותו בצבא קבעו תאריך של מסיבה בבית-הקיץ, אלא שהיו נאלצים לדחות את המסיבה לעשרה ימים, מפני שבינתיים נפטרה סבתו שרה, לפתע, והיא בת שישים וארבע.

למסיבה באו רבים מחבריו בפלוגה שלו, אבל זולת (=מלבד) כמה מילים מפי אביו, לא נשאו נאומים הפעם, אלא אכלו ושתו וסיפרו זכרונות מימי הטירונות. בלה-יפה לא השתתפה בחגיגה מפני שהיתה רתוקה למיטתה. חולנית היתה, ופטורה משירות צבאי; ובסופו של דבר היתה נאלצת להפסיק גם את לימודיה באוניברסיטה, כשנתגלתה בה חולשה מופלגת עם חום נמוך. הרופא המליץ על הפסקת הלימודים לשנה אחת, ואמר שאם תעשה את השנה בבית-הקיץ תשוב לאיתנה (=תבריא).

בלה-יפה שבה לאיתנה, פחות או יותר, אבל לא שבה ללמוד באוניברסיטה. במיטתה למדה וקראה בשנה אחת יותר ממה שקלטה בשלש שנות לימודים בירושלים. כשקמה על רגליה והתחילה מתהלכת בגן, כבר היתה מסוגלת לקרוא יוונית ורומית (=לטינית) בכוחות עצמה ומשירת אנגליה וצרפת ידעה בעל פה דפים אין מספר, אלא שלא דיקלמה אותם באוזני שום אדם.

העוזרת הערביה נעשתה עתה בת-בית גמורה בבית-הקיץ, מפני שבלה-יפה ביקשה שלא לשוב לירושלים. גם בעלה של הערביה בא לגור בבית, ומפיו למדה בלה-יפה את שמות העשבים והפרחים שבסביבה, וכן שיפרה בעזרתו את ידיעותיה בשפה הערבית המדוברת.

בחברתו של הערבי היתה יוצאת למסעות של יום תמים (=יום שלם), על גבי חמורים, אל הגבעות והוואדיות שבסביבות וואדי מילק, והיתה רושמת מפיו שמות צמחים ואגדות עם. וכשנעשו השניים ידידים מובהקים, גילה לה הערבי כי בית-הקיץ שלהם זכה אף הוא לאגדה משלו. וזה דבר האגדה: זקני הכפר פרדיס היו מספרים, שלפני כמה דורות באה בלילה אשה מסתורית, יפת תואר מאין כמוה, רכובה על סוס, ונכנסה בלילה לתוך החורבה, זו החורבה שכיום עורכים בה חגיגות. רועה מן הכפר ראה אותה בבואה וכמעט שפרחה נשמתו מפחד. אבל האשה כישפה אותו וקראה לו להכנס אצלה לתוך החורבה, והרועה המכושף הלך בעקבותיה ועשה עמה שם כל אותו הלילה: ובבוקר, כשקם לומר לה ברכת פרידה, נעלמה האשה כלא היתה. במשך חמישים שנה היו עוברי אורח שומעים קול זמר וקול אנחה בוקעים מן החורבה ומקץ עוד חמישים שנה נתגלה שלד של אשה תחת גל אבנים. ומאז פסק קול השיר וקול האנחה ושוב לא נשמע לעולמים.

בלה-יפה רשמה את הדברים במחברתה וביום מן הימים - אמרה בליבה - תכנס את כל החומר העממי הזה לכרך קטן, אבל לא לפירסום. יונס-יהושע ביברקראוט יהיה רשאי לקרוא; ואם ירצה, יכתוב הקדמה.