****** רקוויאם לנעמן
פרק 23
חלק ו’

בבית-הקיץ התגוררה בלה-יפה כל ימות השנה, והוריה שאלו את עצמם אם בכלל היא עתידה להגיח (=לצאת) משם ולשוב אל העולם הגדול. בת עשרים ושלוש היתה, חולנית אבל יפת תואר, ולא הראתה שום סימן של זיקה אל גבר מן הגברים המועטים שפגשה. ידידה האחד היה אותו ביש-גדא (=חסר מזל) קשיש, שהצחיק את הנאספים בחגיגה שערכו לכבוד סבא אפרים המנוח. גילו של יונס-יהושע ביברקראוט היה כפול מגילה של בלה-יפה ועל כן לא נמצא, בעצם, כל פסול בביקורים שערך בבית-הקיץ לעתים מזומנות. בסופו של דבר, היה ביברקראוט מורה שלה ולא מחזר.

ביברקראוט היה בא ביום השישי אחר הצהרים ומביא עמו ספרי לימוד של השפה הגרמנית, ספרי שירה שהופיעו בחוץ-לארץ וכן גליונות ספרותיים מעיתונות העולם. היה לו חדר משלו בבית-הקיץ, ושמה היתה העוזרת הערביה מביאה לו את ארוחת הבוקר, מפני שהיה משכים קום, בעוד בלה-יפה מאחרת לשכב במיטתה, מפני שרוב הלילה עשתה בקריאה ובתרגום. לפנות בוקר היה ביברקראוט יוצא לטייל לבדו ושב בשעה שבלה-יפה היתה מוכנה לשבת אל שיעוריה בלשון הגרמנית. אחרי הצהרים היו מאזינים יחדו לתקליטים ובערב - אבל לא תמיד - היתה בלה-יפה מרשה לו להציץ בתרגום שהתקינה (=עשתה), או באוסף האגדות העממיות שרשמה מפי ידידה הערבי. רק לעתים רחוקות ביותר היתה נותנת בידו פיסת נייר שעליה היה רשום שיר שחיברה; אלא שאז היתה נחפזת להסתלק מן החדר ולהניחו לבדו, ולעתים לא היתה חוזרת כלל, והיו מתראים למחרת בבוקר, ולעולם לא החליפו ביניהם אף מלה אחת על אותו השיר. אבל כשהיה ביברקראוט נוסע, ביום ראשון בבוקר, היה משאיר בחדרו מעטפה חתומה, מיועדת לבלה-יפה, ובאותה מעטפה היה מכתב שבו הביע את חוות דעתו.

הוריה ואחיה של בלה-יפה היו, בסופו של דבר, שבעי רצון מן המצב. נוכחותה של הבת מוזרת ההליכות בירושלים, בביתם הגדול והשורץ אורחים תמיד, היתה מביאה אותם במבוכה, ואולי אפילו מוציאה שם רע למשפחה. ומצד שני היו ההורים והאח הוגים (=כאן: מרגישים) לא רק חיבה משפחתית לבלה-יפה, אלא אפילו מעין הערצה מסותרת. כל אחד הרגיש על פי דרכו, שהבת הזאת מגשימה משהו חשוב, שכל אחד מהם זנח או איבד אי שם. לבני משפחתה לא היה ברור כל כך מה היה הדבר הזה, אבל אורי הצליח להגדיר מעט את העניין: ״לפעמים אחותי המשוגעת מעמידה את השפיות של כולנו בסימן שאלה מסויים. אני, למשל, אינני יודע בדיוק אחרי מה אני רץ בחיים. ואיך המצב שלך, אבא? אתה יודע? אבל בלה-יפה, נדמה לי שהיא יודעת. או שרק נדמה.לי?״

אורי לא יכול היה לדעת, שבאותו שבוע מסרה אחותו פיסת נייר לידיו של ביברקראוט, ובה היה רשום:

אל אן רצים ימי הכחולים?
אל אן ימי האפורים?
בגן כמשו מכבר החרוּלים
וראה! אין בם אף זכר למרירות!
גם הוורדים הרכינו ראשיהם
וורדותם היתה מכבר לארגמן.
לא רק אני. אולי גם הם חושבים עליך, נעמן.

למחרת רשם ביברקראוט במעטפה החתומה שלו: “מי הוא נעמן?”

מעולם, לפני כן, לא שאל שאלות ובלה-יפה נבוכה, עד שעלה בליבה הרעיון להניח מעטפה חתומה משלה על שלחנו של ביברקראוט, וכשיבוא בשבוע הבא יקבל תשובה, אבל לא יעלו את הנושא בשיחתם. וכך כתבה בלה-יפה במכתבה הראשון ליונס-יהושע ביברקראוט:

״ידיד יקר, אינני יודעת מיהו נעמן. אני יכולה רק לשער ולנחש. אבי-סבי סיפר לי עליו כשהייתי ילדה קטנה. אולי הוא מין Putois מן הסיפור של אנטול פרנס. מין יצור שלא היה ולא נברא, אבל חי בדמיונם של אנשים, מפני שהיה נחוץ להם ולכן המציאו אותו. לא אני המצאתי את נעמן, אלא אבי-סבי. ואולי לא היה נעמן המצאה, אלא בשר ודם. זאת לא אדע לעולם וגם אין זה משנה דבר.

״ועכשו, שאתה יודע כי נעמן אולי לא היה ולא נברא, אוכל לספר לך מי הוא נעמן. אלא שעלי להקדים ולספר לך מי אני. אתה יודע ששמי בלה-יפה, אבל אינך יודע כיצד השם הזה בא לעולם. היה זה שמה של אשתו הראשונה של אבי-סבי, וכשנולדתי התעקש שיקראו לי בשמה. למרבה המזל, נתברר שלאמי היתה דודה בשם בלה ורק מן הטעם הזה הסכימה משפחת אמי להצעתו של אבי-סבי. אמי מקפידה לקרוא לי בלה; וכשמישהו קורא לי בלה-יפה, אמי מעקמת את חטמה. והנה יש לי הרגשה שנעמן קשור איך שהוא באותה בלה-יפה. אולי היה נעמן האיש שאליו ברחה, כשעזבה את אבי-סבי. כך, מכל מקום, שמעתי מפי אימי. כל זה התרחש (=קרה) - כמו באגדות - לפני חמישים שנה, ואולי לפני מאה וחמישים. ואם כך, היה נעמן מתהלך על פני האדמה הזאת לפני שנים רבות, ויום אחד החליט לדחות את כל ההצעות שמציעה האדמה ליושביה, והוא צלל אל מתחת למים.

אני יכולה לתאר לעצמי איך קרה הדבר. הוא היה מאוהב בכוכבים, אבל הם היו רחוקים, ואז התאהב בפרחים ובעשבים. אבל הם כמשו ונבלו בקיץ, ונעמן חשב שבגדו בו. הלא כולנו כועסים ונעלבים כאשר נפש אהובה הולכת מאתנו, ואפילו אם היא הולכת בדרך כל בשר.

נעמן ביקש איפוא ללכת אל המקום שבו נפגשים שרשי הפרחים עם הכוכבים, כשהם משתקפים במים. והוא צלל. אבל לא פסק מלשיר ומלנגן. אבי-סבי סיפר לי שנעמן מנגן מתחת למים ושערותיו צפות ונעות על פני הזרם. ואפשר שכולנו ראינו את שערותיו וטעינו לחשוב שהן צמחי מים דקים ועדינים. הן לעולם לא נדע מה אנו רואים. ואני מקנאה בנעמן, מפני שהיה לו הכוח לדחות את כל ההצעות הארציות,

ולי אין כוח כזה, ואני שבוייה בכלא שמתוכו פרץ הנער נעמן. זה כל מה שאני יודעת עליו, ובשירי אני מנסה לומר לו, שאני יודעת.״

״מכל האנשים, זולת ביברקראוט, אתה הקרוב לי ביותר,״ אמרה בלה-יפה לאחיה אורי, כשבא אל בית-הקיץ לשאול לשלום אחותו. ״ועל כן, אורי, אקרא באזניך קטע מיומנו של אֶליקוּם, דודנו המנוח. ואתה שמע ואמור לי מה דעתו״ נטלה בלה-יפה אותה מחברת, שהביאו שני חיילים אל בית אביה, יום לאחר הלוויתו של אֶליקוּם, העבירה אצבעה בין הדפים וקראה:

״מן המעט שאני יודע על בני משפחתי מצטיירת בלבי תמונה בלתי מובנת. אילו נתבקשתי למסור דו״ח על אבי ועל אימי, כל מה שהייתי יכול להגיד, היה מצטמצם לתיאור שכזה: אבא הוא גוש של שתיקה וחריצות חסרת כל טעם ומטרה. אמא היא פקעת של יצרים, שזרמו באפיק חומרי קטן, משעמם, ונתייבשו. ואם אֶדָרש לספר על סבא אפרים, אומר שהוא הר גדול, יפה, איתן, אבל ככל שאתה מטפס על ההר אתה מתרחק ממנו. בסופו של דבר תעמוד על הפסגה,לבדך, ואין שם כלום זולת הבטחון שההר לא יתמוטט. על הדוד הרצל הייתי אומר שהוא בחר לשטות בכולנו, מפני שבשלב מוקדם מאד של חייו נודע לו דבר מה קשה וחשוב, ומאז הוא מחייך ומעשן מקטרת, כדי שלא לצעוק. אלא שלכל האנשים האלה, כולל עובד, אחי הבכור, יש גם משהו משותף, ודווקא הדבר המשותף הזה הוא המפחיד ביותר: הם אינם יודעים ואינם חשים שום דבר שאיננו משרת אותם ישירות, לתועלתם המיידית. בטוח אני שכל האנשים שהזכרתי אינם יודעים כלל על השמדת יהודי אירופה, למשל. זה עבר על ידם איך שהוא, והשאיר רק רושם מרגיז ומשעמם. מעז אני לומר שאינם יודעים אפילו על הקמת מדינה עברית בארץ-ישראל לפני כמה חודשים; אלא אם כן יש למאורעות הללו קשר ישיר למחיר תפוחי הזהב, למחיר הקרקעות ולסדרי בתי המשפט ומערכת המיסים. ואם אמנם אני צודק בהערכה זו, כיצד קרה שאני בן למשפחה הזאת, בשר מבשרה? והרי אני יודע לא רק על מכאובי העולם הכלליים, אלא גם על עוד כמה דברים: על שיברון-הלב שבאהבה; על הגעגועים למקום שיש בו פחות כיעור ופחות חרפה; על כוח המשיכה הנורא שהאדם נמשך אל החלל שמסביבו, עד שהוא מתגעגע אל המוות, כשם שאני מתגעגע אליו ומקווה כי יבואני באחד הימים הקרובים. משמע שבמשפחתי מצויים גם אנשים אחרים שלא הכרתי אותם, והם דומים לי. מי הם? כבר מתו כולם, או שעדיין לא נולדו? אליהם יש לי רצון לומר: ׳שימו אותי בקהלכם. זכרוני. אני אחד מכם׳.

בלה-יפה הניחה את המחברת מידה והביטה באחיה.

״את שואלת אם גם אני אחד מאלה שדומים לאֶליקוּם? או שאת אומרת בי הוא מתכוון אליך?” שאל אורי.

״אני כבר עניתי לו,״ אמרה בלה-יפה, ״מזמן כבר כתבתי אליו, ביומני שלי.״ “אינני מכיר את המשפחה כפי שהדוד אֶליקוּם הכיר אותה,״ אמר אורי. ״לפעמים אני שומע איזה סיפורים מטושטשים וקשה להחליט. דבר אחד ברור : אני לא אֶליקוּם, אבל גם לא האחרים, שאותם הוא מתאר. אני תערובת; יותר מן החצי שבי דומה לרוב בני המשפחה. אבל יש גם חלק קטן מהמין השני, והחלק הקטן הזה מספיק, כדי שאבין למה הוא מתכוון; אבל זה לא מספיק כדי שארצה להיות כמוהו. זה מה שרצית לשמוע ממני, בלה?״

״רציתי להבין איך אפשר שאנשים יהיו כפי שאֶליקוּם מתאר אותם? הרי אלה מפלצות.״

״מפלצות?״ צחק אורי. ״את טועה, בלה. אלה לא מפלצות אלא התגשמות החלום היהודי בן אלפיים השנים. זהו האדם החדש, האדם הבריא. אני בטוח שאבותינו הקדמונים היו כאלה. כל האבות הקדמונים של כל העמים. אנשים בריאים שונאים עצבות ובורחים מזכרונות מרים. אנשים בריאים מקימים מדינות כדי לבנות בתים, לנטוע פרדסים ולהקים תעשיה; הם הורגים את אויביהם ומחפשים תענוגות עליזים בשעות הפנאי. את השואה משאירים להיסטוריונים ומן המדינה שהקימו רוצים להפיק הנאה, רווחים, תועלת, כוח. מי שרוצה לעשות שירים מכל הדברים האלה, שיעשה. אינני מכיר משוררים במשפחתנו, וגם הדוד אֶליקוּם לא היה משורר. לכל היותר היה חולם חלומות, ואולי סבל מעיכול גרוע. אולי היה רומאנטי. אז מה?״

זמן מה לאחר הדברים האלה סיפר יונס-יהושע ביברקראוט לבלה-יפה כי הוא מתכוון להקדיש את שארית חייו למפעל ספרותי מסויים, שאם אין ניגשים לביצועו מיד, אפשר שנאחר את המועד. יהיה זה מעין מילון ערוך לפי סדר אלף- בית, ובו יבואו כל שמות-העצם שבתנ״ך ובתלמוד, שמות של כלים, חפצים, צמחים וכן כלי-עבודה חקלאיים. מטרתו של מילון זה לחתור אל הזיהוי האמיתי של שמות-העצם הללו, כדי להעמיד את הקשר בין המדינה החדשה לבין עברו הקדום של העם על בסיס מוצק של ידיעה ברורה.

“אתן לך משל,״ אמר ביברקראוט. ״ירק זה שקרוי בגרמנית Gurke כינינו בשם מלפפון. למה עשינו כך, לא אדע. אבל ברור שיש כאן טעות גמורה. מלפפון הוא מה שקוראים בערבית ׳מלפוף׳, שאנחנו קוראים לו בטעות ׳כרוב׳. מלפוף, מפני שהוא עשוי ליפופים-ליפופים של עלים. וכרוב הוא, ככל הנראה, כינוי למלאך ולא לירק. ולמה תהליך זה מסוכן כל כך? מפני שאי-הידיעה מולידה ניתוק, וניתוק מוליך אל הניכור ובסופו של תהליך כזה תתפורר לא רק התרבות הרוחנית של עמנו, אלא גם התרבות החומרית וסופנו שנעלם ונימחק מעל פני האדמה.״

״וכיצד אתה אומר להגיע אל האמת?״ אמרה בלה-יפה. ״כלום אפשר להעלות באוב את אבותינו הקדמוניים, ולבקש מהם שיזהו למעננו את שמות-העצם, שמובנם אבד לנו?״

״לפעולה זו ממש אני מבקש להקדיש את חיי,״ קרא ביברקראוט בתרועת נצחון. ״את הבינות מה שרבים וטובים אף לא ניחשו. אמנם, אמנם אני מקווה להעלות באוב. וגם מצויים בידי הכלים לכך, מפני שאני שומע כמה שפות ואני מצוי אצל המקורות. תהיה זו עבודה קשה; ואת, ידידתי, תוכלי לסייע בידי, מפני שיש לך אוזן שומעת ולב מרגיש ואת יודעת יוונית, שלא להזכיר שאר לשונות.״ ב-1960 העביר איפוא ביברקראוט את מטלטליו ואת ספרייתו אל בית-הקיץ ובלה-יפה הודיעה להוריה כי שניהם יתפרנסו ממה שהוקצב לה לבדה, וכן ביברקראוט יש לו קצת כסף מן הפנסיה המוקדמת, שכן פרש מן ההוראה. עובד ורחל הביטו זה בזה, ועובד אמר: ״שערי בנפשך שכל זה היה מתרחש כאן, בירושלים, ,לעיני כל העולם.”

ורחל אמרה: ״זה מהמשפחה שלך, לא משלי. אצלנו אין כאלה.״ במשך ארבע עשרה השנים הבאות עתידים ביברקראוט ובלה-יפה לשקוד על המילון שלהם, וידוע שבשנת 1974 הגיעו לאות ב׳.