רקוויאם לנעמן
פרק 24, חלק א׳
כשנשא לו עובד בן-ציון את רחל קורדוביירו לאשה, בתחילת שנות השלושים של המאה, היה במעשהו מעין חידוש. לא רבים היו מקרי ההתחתנות בין עדות המזרח לאשכנזים. אמנם כבר היו דברים מעולם, ואפילו בימי הטורקים קרה שאשכנזים ואשכנזיות נישאו ליהודים ספרדים, אלא שבימים ההם נטמעו האשכנזים בספרדים, מפני שהאחרונים היו סלתה ושמנה של החברה היהודית בארץ-ישראל. לימים נתרבו האשכנזים בארךישראל והטביעו חותמם ביד רמה: לשון יידיש נעשתה לשון-השוק ובבתי-הספר לימדו שירים שנכתבו באודיסה וספרים שתורגמו מיידיש. ואפילו כשלימדו שירים של יהודה הלוי, לא העלה איש על דעתו שיהודה הלוי פראנק היה ולא אשכנזי. והרמב״ם בוודאי שנצטייר בדמיונם של התלמידים כמין מתמיד מישיבת וולוז׳ין או ווילנא.
גאים ונעלבים שמרו היהודים הספרדיים בליבם רגש התנשאות עם תחושת קיפוח, שברבות הימים חרצה חריץ נוסף בתוך האומה. קו-הגבול עבר איפוא לא רק בין אזרחים לפועלים, אלא גם בין אשכנזים ללא-אשכנזים.
כניסתו של עובד אל ביתם המסוגר של בני קוררוביירו - בית ששמר על גינוני פטריארכליות עתיקים ועל מנהגי אצולה מסוגננים - היתה מלווה עקימת-חוטם ומעין מחאה מצד כמה מאחיה ובני דוריה של רחל. מתנחמים היו בכך, שהוא מצאצאי החלוצים הראשונים, ולא איזה עולה חדש שבא מפולניה. גם לא נעלם מהם שהוא בן לתעשיין עשיר, ויש לו תואר של עורד-דין. ואף על פי כן, מה הוא מחפש בין הספרדים? מה גרם לו שיבחר באחותם? אילו היה בן-עניים, היו פוסלים אותו מכל וכל; אבל מאחר שלא היה בן-עניים, למה בחר להשתדך אל שאינם בני- מינו?
״אתה תדע לך,״ אמר לו אחד מאחיה של רחל, ״שאחותי לא תעשה בשבילך געפילטע פיש. תשכח מזה, חבוב. אצלנו תאכל דגים עם חריימה, עד שהבטן שלך תישרף באש.״
עובד הבין מה שאמרו לו, ולמה דיברו אליו כפי שדיברו, ולעולם לא שכח להם זאת. יחסיו עם בני קורדוביירו היו רצופים נימוס ומעדנות, אך מעבר לשותפויות של עסק לא התפתחו הקשרים למדרגה של רעות (=חברות). לא כן יחסיו של אורי עם דודיו ובני דודיו המרובים, שהיו קרויים ואלרו, מטלון, מאני וששון. את אורי קיבלו כאחד משלהם, שהרי דמה של רחל זורם בעורקיו והבן הולך אחר אמו ולא אחר אביו.
סבא קורדוביירו היה מלטף בחיבה את ראשו, כשהיה מציגו לפני מיודעיו, והיה אומר: ״בן פורת יוסף, הנכד שלי. תראו איך מראהו ואיך צורתו, עד שבכלל אי אפשר לומר שיש להם איזה אחד רבינוביץ במשפחה שלהם.״
״אברמסון,״ היה אורי מתקן לו. ״מה פתאום רבינוביץ?״
״אני רק על דרך המשל אמרתי,״ צחק סבא קורדוביירו. ״מאיפה לי להבדיל בין השמות האלה? כולם ג׳רגונית.״
כשנה לאחר שנכנס אורי לעבוד במשרדו של אביו הקים חברה ליצור חלקי- בניין טרומיים, בשותפות עם אחד מבני דודיו. אביו השיג לו חוזה עם משרד-הביטחון ומקץ שנתיים נוספות עזב אורי את משרדו של אביו ועבר לגור בתל- אביב. הבית שהיה ביתם של סבו וסבתו, עמינדב ושרה, עדיין היה ניצב על מקומו שבשדרות רוטשילד, ושתי קומותיו מושכרות לדיירים. אורי התעקש לגור ברחוב שירד עתה מגדולתו, ופינה לעצמו קומה אחת. לימים פינה גם את הקומה השניה. לא היה בזה הגיון מסחרי רב, אבל הוא נדחף לעשות את המעשה מפני שחש כי חובה מוטלת עליו לשמר את נחלת אבותיו. כשנשאל למה התעקש לבזבז כסף על בניין ישן, באיזור שהיה בעיצומה של עזיבה - כשכל מי שיכול זז צפונה, אל השכונות החדישות של העיר - אמר, שלא נוטשים את המערכה, ושהוא יחזיר לשדרות רוטשילד את תפארתו מלשעבר. בני קורדוביירו שיבחו אותו על כך, וכששמע את שבחו מפיהם, הרגיש שפעל על פי צו שבא מן החלק הספרדי שבדמו: הישן עדיף על החדש, ודבקות במסורת מקנה לבעליה כוח שאיננו מצוי בידיהם של רודפי חידושים וברק חיצוני.
הצד האשכנזי שבדמו הביא את אורי לכך, ששיפץ את הבית הישן, הן מבפנים והן מבחוץ, עד שהיה דומה בכל לאותם בתים מודרניים שבצפון תל-אביב. עכשו היה הבית ניצב בשדרות רוטשילד כשן זהב בתוך פה רקוב ועקוד שיניים. עד מהרה נמצאו אנשים כמותו, ששיפצו את בתיהם, ומכל אותה תפארת של תל-אביב הישנה והחולמנית לא נותר אלא שמו של הרחוב וכמה סימטאות שיוצאות ממנו, בהן שרדו עד היום בתים, שבהם מבצבצות אבני כורכר מתחת לטיח המתקיף.
בקומתו הראשונה של הבית התקין (=אירגן) אורי את משרדיו, שכללו עתה לשכת עורך-דין עם שותף וכן משרדי החברה לחלקי בניין טרומיים, בשותפות עם בן דודו. בקומה השניה התגורר אורי לבדו בארבעה חדרים, שמידותיהם הגדולות נשתיירו בהם מן המיבנה הישן.
לפני שמלאו לו שלושים שנים כבר היה בעל ארשת מבוגרת מכפי גילו ואנשים קשישים ממנו לא ראו כל קושי לדון עמו בענייני עסק מתוך אמון, כאילו היה בן הדור הקודם. ואילו בני גילו מצאו בו על נקלה חבר לשעשועים, שהרווקים העשירים שטופים בהם. ואורי השכיל (=הצליח) לנהוג באלה ובאלה מנהג שווה של ריחוק דק מן הדק,שכוח משיכתו גדול מרמז דחייתו. ניתן לומר, שלא היו לו חברים כלל, זולת קשר אחד ומיוחד שנתרקם בינו לבין אחיו החורג של סבו, הלא הוא הדוד הרצל.
מביתנו העתיק שבאחוזת המשפחה, במושבה הדרומית, שהיתה עתה כמין מוזיאון של ההתיישבות הישנה, המשיך הרצל לנהל את ענייני הפרדסים שירש מאפרים אביו. סביב בית המשפחה העתיק צצו ועלו מיני בניינים לבנים, ארוכים ונמוכים, והרצל שמע שזהו סנטוריום לחולי-שחפת, אך רגלו לא דרכה שם מעולם. האיש היחיד, שאתו השתעה הרצל בערבים, היה קצין צבא זקן, ששרת באירופה במלחמת העולם הראשונה, ואחר כך יצא בדימוס ובא לגור במושבה. היה לו שם גרמני עם תואר אצולה והוא היה תומך נלהב של המפלגה הימנית שאימצה בשעתה את ׳הארגון הצבאי הלאומי׳. ההשתייכות המפלגתית, ולא פחות מכן תואר-האצולה הגרמני, הכשירו את האיש הזה בעיני הרצל והם היו משחקים בשחמט, לוגמים ויסקי ומותחים בקורת על הממשלה הפועלית. ולפני שהיו פורשים לשנת הלילה, היו יוצאים יחדו לטיול של שעה בדרך המובילה אל מחוץ למושבה, אל התל העתיק. אדמתו לא הוכשרה לחקלאות. ולכן עמד התל בשיממונו והיה מצמיח בשוליו כמה מן האילנות שנעלמו משאר חלקי הארץ - שקמה, שיזף, משוכות-צבר ועצי-שיטה. הפרחים הצהובים של עצי-השיטה הדיפו ריח חריף, דק, שהעלה באפו של הרצל ריחות מימי ילדותו. לקצין הצבא הזקן לא היו שום זכרונות קשורים בפרחי-השיטה, אבל הוא ניחש שחברו שרוי בגעגועים, אך לא דיבר ולא שאל. ועל כך החזיק לו הרצל טובה מרובה.
והנה אירע, שיום אחד הוצרך הרצל לבוא לתל-אביב, לישיבת המועצה לשיווק פרי-הדר. הוא כילה (=סיים) את עיסוקיו בשעה מאוחרת של אחר הצהרים ואמר לשוב (=וחשב לשוב) לביתו, כשזכר לפתע כי נכדם של אחותו ואחיו, עמינדב ושרה, התיישב בתל-אביב ובא לגור בבית, שבו ישב הרצל עצמו לפני כשבע עשרה שנים, כשמת אחיו, והוא טיפל אז בחיסול עסקיו של הנפטר. חיפש איפוא הרצל ומצא את שמו של אורי בן-ציון בספר הטלפונים ואמר לו: “מה דעתך שתבוא איתי לאכול ארוחת ערב במלון?״
מיד הזמינו אורי לבוא לבית שבשדרות רוטשילד והבטיח לו, שהעוזרת שלו מתקינה תבשילים נהדרים, ששום טבח של בית-מלון אינו מסוגל להתחרות בהם. וכך קרה שהרצל בן הששים ושלש ואורי, שעדיין לא מלאו לו שלשים, גילו תגלית מפתיעה, שניתן למצותה במשפט אחד: אין הבדל בין בדידותו של איש בן ששים ושלש, לבין בדידותו של איש שעתיד להיות בודד כל ימיו, אף שעדיין לא עמד על כך.