****** רקוויאם לנעמן
פרק 24, חלק ג׳

באמצע הקיץ נפלה סוף סוף ההחלטה ונורתה היריה הראשונה. תוך יומיים הושמד חיל האויר של האויב ותוך שבוע עמד צבא המנצחים על אדמה כבושה. בסוף השנה שוחרר אורי מן הצבא, בדרגת סגן אלוף, וסבא קורדוביירו אמר: ״גנרל שלישי במשפחה שלנו. תראו לי אפילו אחד אצל רבינוביץ.״
מאנשי קוררוביירו לא ניספה הפעם י איש במלחמה ומבני בן-ציון ואברמסון לא נותרו לוחמים, זולת אורי. עובד היה בן חמישים וארבע כשפרצה המלחמה, וכשבא להציע עצמו לצבא, שילחו אותו הביתה בחיוך ובטפיחה על הכתף. אבל השותף הזוטר במשרד עורכי הדין של אורי נהרג ואחיה של מזכירתו יצא בכוויות שעיוותו את גופו ללא תקנה. היתה זו מלחמה, שהעתונות העולמית והמקצועית כינתה אותה בשם מלחמה נקיה: קצרה ולענין; הישראלים איבדו כשמונה מאות וחמישים איש. כל מי שלא היה לו הרוג במשפחתו השתוקק לצאת במחולות. לפתע נתברר שקופתה הריקה של המדינה מתמלאת במהירות, וכספים החלו זורמים מחוץ-לארץ וכן מן הגולה היהודית. כל הגדה המערבית של הירדן נכבשה וירושלים העתיקה נתמלאה מטיילים, שעטו על החנויות הקטנות ועל כוכי המסעדות הערביות ובמשך שבוע אחד בזבזו שם עשרות מיליוני לירות.
הערבים שבשטחים הכבושים היו נדהמים כל כך, עד שבמשך כמה חודשים היו מחייכים אל הכובש הישראלי, כאילו היה זה צבא של מושיעים ואוכלוסיה של אחים, ששבו ונפגשו לאחר פרוד ממושך. רק לאחר כחצי שנה התנערו הערבים מן התדהמה והחלו מניחים, פה ושם, פצצות ומוקשים, או מטילים רימון.
והישראלים, שבסך הכל התכוונו לנער מעל עצמם איום מפחיד, כשיצאו למלחמה הזאת, החלו משנים את דעתם בהדרגה, עד שמקץ כמה חודשים האמינו בחום לבב, כי המלחמה הזאת נועדה מלכתחילה לשחרר את נופי התנ״ך, להחזיר אל חיק המולדת את אבני הכותל המערבי. לפתע נתרבה להפליא מספר החוזרים בתשובה, ובעתונות נשמע קולם של האנשים ששבו ומצאו בליבם את האמונה היהודית. פה ושם סיפר קצין בכיר, בתוך הרצאה על מהלך הקרבות, כיצד נוכח לדעת, בשעה של סכנת מוות, כי ההשגחה העליונה נתנה בנו את עינה לטובה.
בסופו של דבר היתה בעם הסכמה כמעט כללית על דבר אחד, שהוא מעבר לכל ויכוח ומעבר לכל הבדלי דעות והשקפות. וההסכמה הזאת היתה קרויה בשם נס. הכל הסכימו להאמין שנעשה לנו נס, מאותם נסים שעשה הקדוש ברוך הוא לאבותינו בכל דוד ודור, כשעמדו עלינו לכלותנו. הסכמה כללית זו לא באה לעולם מפני שמישהו ביקש להפחית, חלילה, מהישגיו של הצבא, אלא מפני שהסכמה שכזאת יצרה אווירה נוחה לכל. הדתיים מצאו בגס חיזוק להשקפתם; ואנשי השלטון מצאו את אווירת הנסים נוחה לחמום את כספי הנדבות, התרומות, ההשקעות וההקצבות עם ההלוואות, שזרמו עתה למדינה ביתר שאת. שהרי בשעה של נס אין בודקים בקטנות ולא יורדים לשיטין, אלא מתהוללים בהילולא, כראוי לנסים.
ידוע, כי מיום שחרב בית המקדש, ניטלה נבואה מנביאים וניתנה לחרש, שוטה וקטן. על כן נזהרו רוב האנשים מללבוש איצטלא של נביאים. אבל מספר המשימים עצמם חולמי-חלומות ובעלי-חזון, בקנה מידה צנוע, גדל ונתעצם עתה מאד. היו שאמרו: ,״ידעתי, תמיד ידעתי, שעוד בימי יתרחש הדבר הזה.״ ואחרים אמרו: ״רק עיוור ושוטה לא חש ולא הרגיש, כי הנצחון הזה חייב היה להתרחש בימים אלה ממש.״
האמונה נעשתה סחורה עוברת לסוחר, ואם קשה היה לכמה אתיאיסטים מושבעים לשנות דעתם פתאום ולהיות מאמינים ממש, הנה קל היה אפילו לשכמותם להיות מאמינים בנצח-ישראל, לפחות, או בצו-ההיסטורי, או באדם היהודי, כתכנית מינימום.
וברגע שבו חדרה ההכרה האלוהית למוחם של החוזרים בתשובה, נחפזו הללו לכסות את חלקו העליון של מוחם בכיפה קטנה, כדי שתהיה חוצצת בינם לבין השמיים, פן יבחינו למעלה כי המוח הזה היה, עד כה, ריק מאמונה.
מאות אלפים מבני ישראל היו יוצאים בשבת בבוקר אל השטחים החדשים, והיו משוטטים ‘במכוניות וברגל ונכנסים לחברון, לשכם, לג׳נין ולטול-כרם. ויש שהגיעו עד לכפרים הנסתרים ביותר, בין חגווי הסלעים, כגון ארטס שמעבר לבריכות-שלמה, הלא היא סעיף סלע עיטם שבתנ״ך. חובבי ארכיאולוגיה, שמספרם אצלנו כמספר בתי-האב, היו קונים מידי הכפריים כדים וצלחות, צפחות ופסלונים, מכל מה ששדדו הכפריים מן החפירות המרובות. חובבי אמנות היו קונים איקונות יווניות מסוחרי בית-לחם והנשים היו קונות שמלות רקומות של פלחיות, והיו לובשות אותן בביתן, בשעת קבלת אורחים, כמין שמלת נשף. נשים שלא נחנו בתרבות ובדמיון היו עטות על דוכני הירקות שבשווקים וקונות ירקות בפחות מחצי המחיר.
מפעם,לפעם היה ערבי צר-עין יורה בקהל המטיילים העליז, ואז היו הטיולים נפסקים לשבוע, עד שהצבא היה מטהר את הסביבה; ומקץ שבוע נתחדשה הנהירה לשטחים, מפני שאין לעצור המונים, שלפתע התעוררו בוקר אחד וראו שהם עם גדול בארץ גדולה, צועדים על אדמת אבותיהם ומתרפקים על עברם. מה גם שהירקות בזול כל-כך, ובתל-אביב משעמם.
ובתוך הקהל העצום והרב הזה לא נפקד גם מקומו של הרצל אברמסון. בן שבעים היה האיש, דק גיזרה וקל תנועה, ואין השנים נותנות בו אותותיהן, זולת שפמו שהיה לבן ושער ראשו שהאפיר. מדי שבת היה יוצא במכונית שלו, לבדו, והיה מפליג למקומות שהכיר בימי ילדותו ובחרותו, מקומות שבהם עשה לפני 1948. למן אותה שנה נחלקה הארץ לאזור כבוש בידי היהודים ולאזור כבוש בידי האויב; ולמרבה הצער החזיקו האויבים באותם מקומות דווקא שהיו חביבים על הרצל. עכשו, שנפתחו הדרכים ובוטלו הגבולות, שב אל נחלת ילדותו והיה נוסע אחורנית בזמן, ממש כמסופר בספרי המדע הדמיוני. מי ישווה לו ומי ידמה לו. לעת זקנתו היתה לו עדנה, והוא היה שב ומרענן את הלשון הערבית שבפיו, והיה נכנס בשיחה עם יושבי קרנות בבתי הקפה שבכפרים, שומע ומספר אגדות ערביות וממשל להם משלים, שקצתם דברי קדמונים וקצתם ניבול פה. באזני הערבים לא חשש מלשלח לשונו לחפשי, מפני שבימי ילדותו הורגל בכך, ועתה ראה שההתאפקות בת תשע-עשרה השנים היתה קשה עליו.
לעת לילה היה שב הביתה, עייף ומאושר, כשבמכוניתו ארוזות חבילות של עוגות דבש דביקות, בשר כבש, קפה טחון בחבהאן וכמה פיתות דקות, מאותו מין המכונה צאלוף, שאין היהודים יודעים להתקינו, אלא אם כן הם תימנים. אבל התימנים שבישראל כבר התרגלו לאכול לחם-קימל.