****** רקוויאם לנעמן
פרק 24ד׳

הרצל לא פסק מטיוליו אלה עד ליום מותו, בשנת 1974, והוא בן שבעים ושבע. מדי שבת, בלא לקפח אפילו שבוע אחד, היה נוסע אל הגדה המערבית או אל העיר העתיקה של ירושלים, ומדי שבוע גילה שכוח ההתחדשות איננו פג עם הזמן, אלא אדרבא, הוא מתגבר והולך.
״אם נצטרך, חלילה, להחזיר את השטחים לאויב,״ אמר הרצל לאורי, ״אני יודע מה שאעשה. אני אתאסלם ואלך לגור שמה.״
״ראשית, לא נחזיר,״ אמר אורי. ״ושנית, לא תתאסלם.״
״כן אתאסלם, מתוך מחאה,״ הסביר הרצל. ״אם הממשלה הזאת תחזיר את השטחים, אינני רוצה להיות יהודי.״ אורי לא נטל חלק בחגיגה הגדולה, מפני שהיה טרוד מדי. שיקומו של משרד עורכי הדין לא היה קשה, אבל חברת הבנייה תבעה שינוי מימדים. אילו המשיך אורי בקנה המידה שלפני המלחמה, לא יכול היה להשתלב באפשרויות שנפתחו עתה. קודם כל - הבנייה האזרחית; אבל בעיקרו של דבר - הבנייה בשביל הצבא. והביצורים בסיני, והעבודה בנמלים, באשדוד ובאילת, והמיכלים, והצינורות, והקידוחים, והשיכונים, והכבישים, ושדות התעופה. ובמה להשקיע? ואיך לרשום את החברות? וכיצד להסתדר עם מס ההכנסה? לרמות לא בא בחשבון. אבל גם אין הכרח להיות טיפש. אלא שכל זה גוזל זמן, ובינתיים מישהו אחר תופס נתח מן העוגה; וחבל. יש לו קשרים כדי לתפוס כמעט כל נתח מצוי, אלא שאם אינך ער, אינך רואה מה שיש בשטח. ולאדם יש רק זוג עיניים אחד, וזוג ידיים אחד. אפשר להשתגע. אבל לא מתלוננים.
היו כמה הפסקות קצרות בפעילותו של אורי, כגון מותו הפתאומי של סבא קורדוביירו, והלוויתו, וכגון מחלתה של בלה-יפה אחותו, שלפתע צריך היה לאשפז אותה בסנטוריום של חולי-עצבים. ביברקראוט השוטה מצא לנכון לצלצל בעניין זה דוקא לאורי; והרי יכול היה לצלצל לעובד ולרחל. מכל מקום לא השתמט אורי מחובתו והצליח במשך כחצי שבוע למצוא לאחותו מקום טוב וגם לדאוג שכל העניין יישמר בסוד. ומיד שב אל המלאכה.
אל הנשפים והמסעדות היה הולך רק אם היה בטוח שבתוך המסובים מצויים אנשים שכדאי וצריך לקיים איתם קשר. לתענוגות של סתם לא היה פנאי (=זמן), אבל כל שנה היה מבטיח לעצמו, שבשנה הבאה יטול לו חופשה ויסע בחברת אחת היפהפיות לטיול ממושך באירופה או באמריקה. הוא לא ידע שאמנם ייסע שמה, אבל לא לטיול, אלא בענייני עסקים דווקא, ולא בחברת יפהפיה אלא בחברת אחד השותפים, ולא לטיול ממושך, אלא לשלשה-ארבעה ימים, ולא פעם אחת, אלא כמעט בכל שניים-שלשה חודשים של השנים שבין 1968 ל-1973.

ביגיעה קשה (=בעבודה קשה) חלפו וטסו להן חמש השנים הללו. אבל כשהשקיף עליהן אחורנית, נדמה לו שרק אתמול השתחרר מן הצבא. זולת הכסף שצבר בשנים הללו, ומספר החברות שיסד ופרק והרכיב מחדש, לא נתרחש דבר, זולת ההבטחות שהבטיח לעצמו, ושתמיד דחה אותן.
אלא שבתוך כל אלה שמר בכל זאת על מסורת אחת, ברוח הזמן, והוא הקפיד לקיים אותה בקנאות: על סעודת ליל-שבת, מדי שבוע, לא היה מוותר. כיוון שרווק היה, וגם אהוב ורצוי למיודעיו, זכה שנשותיהם של חבריו, שעימהם שרת בצבא, או שהיה שותף בעסקיהם, תהיינה מזמינות אותו אל שלחן המשפחה בליל- שבת. על פי הרוב היה נוסע לשכונתם של הקצינים, או לרמת-אביב ולנווה-אביבים הסמוכות לתל-אביב.

פחות משנה לאחר תום המלחמה, בתחילת 1968, נחת מטוס בלוד ומתוכו יצא הדוד אברהם קורדוביירו, הוא אייבי קורדו. מיד לאחר שעבר את בדיקת הדרכונים הלך אל תא הטלפונים וצלצל לראש משטרת ירושלים.
״בטח ידעת שאני בא היום. ובכן, דע לך שאני מוחה בכל תוקף על ההתעללות שאתם מתעללים בי ודורש להפסיק מיד.״
ראש המשטרה הודיע שיתן הוראות מתאימות.
אחר כך נסע אל בית אבותיו. שבירושלים, השתטח על קבר אביו, ובו במעמד נשבע לנקום את מותו. לאחר מכן הודיע לאחותו רחל ולעובד בעלה, שיפנו לו חדר לכמה חודשים, מפני שבפעם הזאת בא לקטוף מפירות הניצחון. הוא שכר לו מכונית והיה יורד לתל-אביב פעמיים-שלש בשבוע וכן היה מרבה לבקר בלשכותיהם של מנהלי בנקים ומבקש הלוואות.
מקץ כמה שבועות של התרוצצות מסתורית בא הדוד אייבי קורדו אל אורי בדרישה תקיפה לכנס בביתו שבתל-אביב כמה מידידיו הקרובים ביותר.
״אבל רק בעלי השפעה ובעלי מהלכים אצל המוסדות המשפיעים,״ הסביר הדוד קורדו. ״אנשים שיש להם שכל, מרץ ומעמד איתן בחברה.”
״למה?״ ביקש אורי לדעת.
“אל תשאל, ותעשה מה שאגי אומר לך. ולא תצטער. הם ישמעו ממני דברים כאלה, שישנו את מהלך החיים.”
״המהלך טוב גם בלי עצותיך,״ אמר אורי.
״והוא יהיה עוד יותר טוב עם עצותי,״ אמד הדוד קורדו.
נמלך אורי בדעתו (=חשב הרבה) והחליט שלא יזיק לכמה מידידיו לבלות ערב של בידור, לרפות מעט את מתח העבודה, והסכים להצעת דודו המשוגע.
וכך הגיעו לביתו של אורי, במוצאי-שבת חורפית של שנת 1968, שבעה אנשים בעלי צורה ובעלי שם - אריק רון, רוני רונן, נורי ירון, רון אורן, אורן לרון, אורי רנן, וארנון שמואלזון.
זה האחרון היה היחיד שלא שינה את שמו לעברית, מפגי שאביו הקפיד על כך בצוואתו. כל האחרים הפעילו את דמיונם בשלב מוקדם של התחייה הלאומית, ובחרו להם שמות מגוונים ושונים, איש איש לפי נטיית לבו ולפי עצת חברים יודעי ספר ולשון. אילמלא נטלו להם שמות עבריים, אפשר שהיו נחסמות בפניהם אפשרויות גדולות במוסדות ממשלתיים וגם פרטיים; ורק שוטים יתעקשו להחזיק במנהגי הגלות, כאשר המהפכה הלאומית פותחת אפשרויות חדשות ומלהיבות.