****** רקוויאם לנעמן,
פרק 24ה׳

נתכנסו איפוא שבעת המופלאים בביתו של אורי בן-ציון, והדוד אייבי קורדו קידם את פניהם בכבוד, כראוי לעורכי-דין צעירים ונמרצים, סוחרים וקבלנים, רובם קצינים במילואים בדרגות נאותות, וכולם מעורים בחיי הכלכלה והעשייה הלאומית.
״רבותי,״ אמר הדוד קורדו, ״אורי מכיר אותי, מפני שאני דוד שלו. אתם לא מכירים אותי, מפני שאתם חדשים. וזה לא חשוב. אבל חשוב שתדעו מה קרה. בכל פעם שיש מלחמה באיזה מקום, תיכף לאחריה בא הכסף ואנשים מתעשרים. מתעשרים פתאום, ולא יודעים מה לעשות בכסף. אבל רבותינו חז״ל אמרו; שלשה דברים מרחיבים דעתו של אדם: אישה נאה, דירה נאה, כלים נאים. באירופה באה השאנסה (=הזדמנות) לעשירים לפגי עשרים שנה. עכשו באה השאנסה אצלכם. אני הייתי באירופה בזמן ההוא ועשיתי איזה דבר, שעכשו אני אגלה לכם. אמרתי בלבי: נשים, דירה, כלים? בסדר. נלך לפי התור. נשים לתת להם אני כבר איחרתי את הרכבת. כל המועדונים בגרמניה וכל בתי התענוגים בהמבורג, כבר האשכנזים מארץ-ישראל שמו עליהם את היד. וחוץ מזה אגיד לכם את האמת בחיי ספר-תורה: לא נעים לעשות את המסחר הזה. יש הרבה רווח, אבל כמעט אין שום כבוד, והרבה סכנות עם המשטרה. אז מה נשאר לי? כלים ודירה. אמרתי בלבי: מה העשיר החדש רוצה? מה שאשתו מסיתה אותו. בגדים חדשים ויפים שעולים במליונים. הלכתי ועשיתי עסק של אופנת בגדים. עכשו לא חסר לי כלום, אבל בהתחלה הלך קשה. ואז תפסתי פרינציפ חשוב, להתחיל את העסק מן הבתים ולא מן החנות. למשל הייתי נכנס בידידות עם איזה משפחה טובה, והייתי.מציע לעשות בבית שלהם ערב של דוגמניות; עם בגדים חדשים. בחינם ובהתנדבות. זה השתלם מאד, כל כך השתלם עד שאחר כך לא היה נחוץ, והכל הלך מהחנות. עכשו רבותי, אולי תשאלו, למה אדון קורדו מפריס, מלונדון וממינכן, בא אצלנו לבלבל את המוח? אני אתן לכם את התשובה. תשמעו טוב. רק לפני חודש לקחתי לי חופש לבוא ולשוב אל ארץ אבותי, לראות איך הפרינציפ של רבותינו חז״ל יכול לעבוד כאן על אשה נאה, כלים נאים ודירה נאה. ומה ראיתי? ראיתי שעם ישראל לא השתנה בכלל, וכמו שהיה עם-הספר כך נשאה עם של תרבות ביסוד נשמתו. אין מה לעשות. אתם אומרים שאין מה לעשות, ואני אומה יש מה לעשות. פתחתי את העיניים שלי והלכתי בכל עיר ובכל מקום וראיתי ככה., נשים - יש. דירה נאה, ברוך השם, לא חסה כל אחד יושב בתוך ווילה, או לפחות פנטהאוז על הגג. מה חסר? חסר כלים. דווקא דברים תרבותיים. ובאמת התורה, ראיתי שהאנשים קונים דברים לבית שלהם. קונים רהיטים, קונים דברים חשמליים של קירור של מוזיקה, של קולנוע, טרנספרנטים להראות צילומים מהטיולים בחוץ לארץ. וגם כן בעיקר ראיתי שקונים תמונות עבודת-יד ציורים עם חתימות אוריגינלים, ומשלמים על זה הון. אמרתי בלבי: אני אפתח פה את הבוטיקים שלי לבגדים, אבל אני גם כן אבוא אל בעלי אמביציה צעירים ואגיד להם: תעשו מסחר בתמונות עבודת-יד אוריגינלי. יש בתמונות מליונים. ואיך תתחילו? תתחילו כמוני, מן הבית, לא מן החנות. כל אחד בבית שלו מזמין אורחים ומביא. את האוריגינל, זה שעושה את התמונות, ונותנים משקאות ומדברים בשכל. תאמינו לי, יש בזה מיליונים. לא יהיה עשיר אחד שלא יקנה לפחות שתי תמונות. ואם התחיל לקנות, לא יפסיק. למה? קונים הרבה, המחיר עולה. המחיר עולה, זה כמו השקעה, וזה השקעה לוקסוס, מפני שהתמונה לא מבקשת אוכל, ואין עליה מיסים, כמו למשל המגרשים, ולא צריך אפילו מחסן. תולים על הקיר. שיתלה עד שיעלה המחיר. זהו ההצעה, רבותי, ואם אתם רוצים להיות בטוחים שאין פה בלוף, רק רצון טוב, רק עזרה לפתח את הארץ, תשאלו את- אורי. הוא מכיר אותי כבר אני גמרתי לדבר.״
עברה מזכירתו של אורי בין המסובים והגישה מאפה חם של בוראקס, והמסובים הביטו זה בזה והיו מחייכים. ולא מפני ששמעו דבר בדיחה, אלא מפני שבאו הדברים אל ליבם, ומפני שהמדבר כיוון כל-כך יפה אל מה שכבר היו יודעים במקצת מניסיונם.
וכשנמשך הערב אל תוך הלילה, והלבבות נפתחו מכוחם של משקאות, סיפרו רון, ירון, לרון וכו׳ וגם שמואלזון, דברים שעד אז שמרו בליבם ולא גילו איש לרעהו. אבל עכשו, שפתח אייבי קורדו את המגופה, נשפכו העובדות לתוך החדר כמו מתוך ביב שנפרץ בבת-אחת.
וזה עיקרו של הסיפור: ארץ זו שלנו היא ארץ של כפיות-טובה והיא משלמת לטובי-בניה רעה תחת טובה; שהרי כולנו כאן, גם רון, גם ירון, גם לרון וכו׳ וגם שמואלזון, עשינו משהו בשביל הארץ הזאת. כמה מטובי חברינו שילמו בחייהם כדי שנוכל לחיות כאן. ההגיון אומר שיגמלו לנו קצת ויניחו לנו לחיות בשלווה. אבל לא. בכל שבוע ושבוע, ובעיקר ביום שישי, מצלצל הטלפון ממשרד החוץ, או ממשרד ההסברה, או מן הסוכנות היהודית, ויש להם דרישה מאתנו, שנארח בביתנו לארוחת-השבת איזה יהודי טוב מאמריקה או מבלגיה. איזה יהודי שנתן פעם תרומה לקרנות הלאומיות, ועכשו הוא בא לארץ עם אשתו הזקנה ובנותיו הבתולות הזקנות, והוא מתעקש ודורש לאכול על שלחנו של איזה ישראלי חשוב. אז בשביל זה שאנחנו חשובים, יורדים לחיינו ולא מניחים לנו לבלות את השבת בחיק המשפחה. אבל מה? אנחנו אנשים עם רגש אחריות לאומי, ולא מסרבים. וכר יושבים בכל ערב שבת עם איזה היטל-מאכער מברונקס או יהלומן מאנטוורפן, ומתים משיעמום. ושותקים. לא מתלוננים. רק שיש גבול לכל דבר. ופתאום זה נמאס לך ואתה אומר לאשתך: אם יצלצלו היום ממשרד החוץ, תגידי שנסענו לחוץ-לארץ. אבל דווקא האשה אומרת פתאום לא. ויש לה סיפור מעניין לספר לי: כבר קרה פעמיים ויותר שמישהו מהיהודים האלה, שהם ממוּלאים (=מלאים) בכסף עד הגרון, ראה על הקיר שלנו איזה ציור ושאל אם זה אמנות מקורית ישראלית. מפה לשם ביקש לקנות את זה, ואשתי לא שאלה אותי ומכרה לו. ברור שלא הפסידה על זה. ציפי, אמרתי לה, את גאון. אמרה לי ציפי; יותר ממה שאתה חושב. לפני חודש הלכתי לגלריה של אמנות ולקחתי שש תמונות מקוריות בקומיסיון, ומכרתי אותן אצלנו בבית, תחת האף שלך, ואתה אפילו לא הרגשת. הרי אתה אף פעם לא שם לב אלי, ולא איכפת לך מה שאני עושה. כך אמרה לי ציפי. ראיתי שככה, אמרתי לה, טוב, לא נהיה בחוץ-לארץ השבוע, ונראה איך זה הולך. ומה אתם חושבים? זה הולך. עכשו שולחים לגלריות כל שבוע את הנהג עם המכונית ומעמיסים אמנות ישראלית בקומיסיון, וביום ראשון משלמים לגלריה ולוקחים עוד.
רון, ירון, לרון וכו׳ וגם שמואלזון אמרו; הוצאת מלים מפינו. זהו בדיוק בדיוק מה שהולך גם אצלנו בבית כבר חצי שנה.
לקראת סוף הלילה סיכמו הידידים באזני אייבי קורדו וכך אמרו לו: ״אתה רואה שלא חידשת לנו כלום, ולא מגיע לך כלום. אבל תודה רבה נגיד לך. ויותר מזה: מעכשו נקרא את כל המיבצע הזה על שמך, מיבצע קורדו.״
״תקראו לזה מיבצע קורדוביירו,״ ביקש אייבי, ״מפני שזה שם יקר ונכבד בהיסטוריה של עמנו, ומדורי דורות אנחנו עוסקים גם בתורה ובקבלה. וגם היו לנו דוקומנטים להוכיח שאנחנו ממשפחת דויד המלך. רק שהדוקומנטים האלה נשרפו. תשאלו את אורי.״