****** רקוויאם לנעמן,
פרק 25ב

לפני שבאה עלינו כל הטובה של השנים הללו, היה הגבר הישראלי קורא בעתון על פוליטיקה, והיה מתעניין לדעת אם התעצמו צבאות האויב, ואם קיימת סכנת מלחמה. אם קרא הכרזה עויינת מפי מנהיג ממנהיגי האויב, היה זוכר שעליו לעמוד על המשמר; ובלכתו לשרת במילואים היה עושה את מלאכתו באמונה. אבל עכשו, כשקרא בעתון שהאויב מגביר את כוחו, אמר לעצמו: אין להיבהל. כשם שניצחנו אותם עד עכשו, כך נכה בהם גם בעתיד. ומיד היה שב אל עמודי הבורסה, מפני שבעיות שבינינו לבין האויב יפתור הצבא, אבל מי יפתור את בעיותיהן של ההשקעות בניירות-ערך? רק לאלהים פתרונים. ובנקודה זו, הנקודה האלהית, היו הגברים שותפים לאותה נימה דקה של הזרה-בתשובה, שהיתה באופנה בשנים ההן: מי שחולל ניסים בשדה-הקרב, כלום נבצר ממנו לתת עין לטובה בעניין קל-עדך, כמו ניירות-ערך?
במצב אשר כזה לא היה מקום, כמובן, ^Relaxation, ואפילו לא להנאה מן התרבות, שהבית והחיים היו מלאים אותם כמים לים מכסים.
הולך אדם עם אשתו לתיאטרון כמי שכפאו שד, יושב בהצגה וחרד מה ימצא מחר בעתון. ממילא אינו נותן דעתו לכל הטובה שהמחזה מבקש להשפיע עליו. וכשהוא יוצא מן ההצגה והולך לאכול במסעדת-צמרת, אינו מסוגל לשוחח שיחה של נועם על התיאטרון ואינו יודע אם טובה היתה ההצגה בעיניו או רעה. אמנם בעניין זה אפשר לסמוך על מבקרי האמנות, שלמחרת בבוקר יכתבו בעתון ויבהירו לקהל הצופים אם היתה להם הנאה אמש בתיאטרון או שהיה מפח-נפש. אבל כשאין פנאי לקרוא בקורת אמנות - מנין תבוא ההנאה?
וכאשר אין נחת בלב, מסתכל האדם למרחקים. ומה הוא רואה במרחקים? הוא רואה בנק בשווייץ, ושמה הוא מפקיד קצת כסף. לכל צרה שלא תבוא התחילו רון, ירון, לרון וגם שמואלזון לשלוח כספים לשווייץ, כדי שלפחות לעת זיקנה יוכלו לנוח מעמלם. וכדי שזיקנתם לא תבייש את נעוריהם - נחוצים כספים רבים לעת זיקנה. אבל מנין לקחת כספים רבים, אם מחיר ניירות-הערך יורד לפתע, או שאיזה סטיקיה או בוטיק פושטים את הרגל?
ובכן, אפשר לקחת משהו מקופת המפלגה, או ללחוץ על קבלנים ולקבל מה שקוראים שוחד. אולי זה לא מקובל, וגם אולי לא הוגן, לגבי מי שסתם לוקח. אבל אנשים שכל חייהם רק נתנו ונתנו ונתנו לעם, למדינה ולמפלגה, למה שלא ייהנו קצת לעצמם לעת זיקנה, בשווייץ?
בסופו של דבר נתפסו - לאחר זמן מה - רון, ירון, רונן, לרון וכו׳ ונידונו לתקופות מאסר שונות, מפני שהחוק עיוור ואיננו מתחשב בזכויות. חבריהם דווקא הבינו וקיבלו את פסקי הדין בזעם, ואפילו עזרו לציפי, שוש, שולה וסילבי להגיע אל החשבונות החסומים שבשווייץ. היה להם ידע והיו קשרים.
רק שמואלזון לא נשפט ולא נידון למאסר, מפני שהסכים לשמש עד-המלך. ברגע האחרון ממש נכשל. אלא שגם צעד זה נתקבל בין החברים בהבנה, וגם מתוך אסירות תודה: הוא הלשין רק על אלה שנתפסו.
אורי בן-ציון היה רחוק במקצת מכל הטובה הזאת; הוא לא רכש תמונות, לא העביר כסף לשווייץ ואפילו לא קנה ניירות-ערך. בסופו של דבר היה נצר (=בן, צאצא) למשפחת איכרים. ואף על פי שלא נולד במושבה הדרומית, ששם היתה תחילתה של משפחתו מצד אביו, בכל זאת היתה עבודת-האדמה קרובה לליבו יותר מענייניה המעודנים של התרבות. על כן קנה טרקטורים, בולדוזרים ושופלדוזרים, בהם היה מבצע עבודות-עפר ובונה ביצורים בשביל הצבא. כמות החול והחמרה, אדמות-הכורכר ואדמות-הליס שטילטל אורי במכונות שלו ממקום למקום, באותן שש שנים, היתה גדולה לאין שעור מכמות הקרקע שהפך בה אבי-סבו, אפרים אברמסון, בכל ימי חייו הארוכים.
אלא שדודו. מצד משפחת אמו, הדוד אייבי קורדו, לא היתה לו שום הבנה לכך, והוא שאל את אורי:
״ממה, בעצם, אתה מתפרנס, בעיקר?” “מעבודות-עפר בשביל הביצורים,״ השיב אורי בגאווה. “למה לכם ביצורים?״ זרק לו אייבי קורדו בקוצר-רוח. ״ראשית, לא יהיו עוד מלחמות, כי שברנו אותם לנצח. ושנית, אם תהיה מלחמה, מה יועילו הביצורים? מה כבר יכולים החולות, ואפילו הבטון, לעשות מול הקנונים המודרניים וקרני-המוות הסודיות?״
״דוד אברהם,״ אמר אורי, ״אתה תתעסק בתחתוני-נשים. בזה אתה מבין יותר.״ “באמת?״ ליגלג עליו אייבי קורדו. ״ואתה חושב שהביצורים שלך יותר חזקים מתחתונים? תראה, שאם מישהו רוצה לאנוס גברת, התחתונים נופלים בקלות.”
“אם אתה כל כך מומחה לנשים, למה אינך נשוי?” השיב אורי שלא לעניין, מפני שהיה כועס. ואולי מפני שלא היה בטוח כל כך שדודו טועה.
“כבר ניסיתי את זה וביטלתי את הנישואים. אם אני רוצה אישה, אני מטלפן,״ אמר אייבי קורדו. “וגם כאשר הביצורים שלך ילכו באוויר, אתה תטלפן. לאמריקה תטלפן, ותבקש עזרה. הה, מה אתה אומר על זה?” “חבל שבאת הנה,״ אמר אורי. ״יכולת להשאר בשקט במקום שהיית.״ ״חבל שאתה לא עשית איזה שנים במקום שהייתי,״ אמר קורדו. ״אולי היית מקבל קצת פרופורציון בשביל לראות, יותר טוב.״ ובזה נסתיימה שיחתם, לפי שעה.