****** רקוויאם לנעמן
פרק 26

עד שהגיעה ובאה שנת 1973. וליתר דיוק: 6 באוקטובר 1973. שהרי ב-5 באוקטובר עדיין נמכרו כמה וכמה ציורים לכמה וכמה תיירים מברזיל ומקולומביה. אבל ב-6 באוקטובר בבוקר נשמעו צפירות אזעקה והאנשים נקראו אל יחידותיהם ולא ידעו בדיוק למה ועל מה.
כמה מן הקצינים במילואים ושלא במילואים נקרעו מעל השקעותיהם בידו האכזרית של הגורל, ונזכרו לפתע שלא ציוו לשמן את המנועים בטנקים שלפקודתם, מאז הפסידו חלק מן ההשקעות בסטיקיות ובתעשיית הקוסמטיקה.
אחרים נבהלו ממש, משנוכחו לדעת כי למעלה משלשה חודשים לא בדקו את מצב התחמושת במחסנים שלפקודתם. מיותר לומר, שזנחו מיד, בו ברגע, את כל עיסוקיהם, ונחפזו אל יחידותיהם. והוא הדין (=אותו דבר) בשרים ובראשי-הוועדות ומנהלי- המחלקות. כל אחד מהם פישפש בתיקו ומצא את הפרוטוקול, שממנו הוא עתיד להוכיח כי התריע (=הזהיר) על המתרחש לבוא, אלא שאיש לא שמע בקולו. ומה התרחש לבוא - זאת הרי נדע, אם לא היום אז מחר. אי אפשר להחביא את המחט בערימת התבן, וגם המרצע יצא, בסופו של דבר, מן השק. ושמא כל העניין כולו עורבא פרח (=לא נכון, שטויות)? עוד תרגיל של בחירות מטעם המפלגה השלטת? ואולי הפעם אשמה האופוזיציה?
הקורבנות הראשונים נפלו על תעלת-סואץ וברמת-הגולן; קווי הביצורים שבנה אורי התמוטטו. אחד השרים כבר החזיק את המיקרופון בידו, כדי להודיע לאומה שהכל אבוד; אלא שעתונאית אחת פרצה בבכי, ועתונאי אחר הזעיק את ראש הממשלה, וכך נמנעה מן הציבור הודעה בלתי מוסמכת.
רק כעבור ימים אחדים התאושש המנגנון שלא שומן, ובעוד החיילים שבקו הקדמי משלמים בחייהם את מחיר ניירות-הערך ומנורות-השולחן, פתח הצבא במתקפת-נגד, ושוב התרחש הנס. אלא שהפעם היה מספר הקורבנות גדול פי ארבעה ממה שהיה בשנת 1967. הניצחון הצבאי היה מוחץ ונורא, כבכל אחת מן המלחמות הקודמות, אלא שאיחר את המועד.
“אם תתמכו ביהודים,״ אמר האויב לארצות העולם, ״לא תקבלו נפט.״
והעולם השיב: ״אין אנו נבהלים מן האיום, ותמיד נפעל לפי עקרונותינו המוסריים, אלא שאף פעם לא תמכנו בדרישותיהם הבלתי צודקות של היהודים, וגם כיום אנו מוכנים להצביע נגדם, בכל מקרה שישראל תסכן את שלום העולם ותפֵר את החוקים.״
וישראל - כמימים ימימה (=כמו תמיד) - מסכנת את שלום העולם ומפירה את החוקים; ובצדק נחפזו וזרקו אותה מארגון התרבות והמדע של האומות המאוחדות, כדי לפנות מקום למאורות המדע והאמנות שהמזרח התיכון משופע בהם.
שום אדם בישראל לא הבין מה שנתרחש, מפני שאילו הבינו, לא היו יכולים לעמוד בזה. מספר המתים, הפצועים והמוכים בליבם היה גדול מכדי שיוכלו האנשים להתאבל. אילו הביטו בראי, אפשר שהיו מוצאים את האשם, ולכן שברו את כל המראות שבמדינה, וכל המתהלך ברחוב ראה רק את פרצוף זולתו. אז נסתגרו האנשים בבתיהם, מחמת (=בגלל) גועל נפש. ואם התגעגעו לפגוש בחבר, שאפשר להשיח לפניו את הצער, נתברר שאותו חבר נהרג במלחמה.
״אייהו אותו אלהים, שנתגלה לך ב-1967, בשעת סכנה?״ שאל איש אחד לחברו הקצין, שגילה את ההשגחה העליונה, בשעתו.
אבל האיש הנשאל לא יכול היה לענות, מפני שנהרג במלחמה.
וגם השואל לא הוסיף לשאול, מפני שהיה אחד המתים במלחמה.
רק הפוליטיקאים הוסיפו לדבר, עד שירק העם בפניהם, והעלה אחרים תחתיהם. ומיד החלו החדשים מדברים. ואם אין אנו חוסמים בפניהם את הדרך אל הספר הזה, בוודאי היו ממלאים את דפיו בנאומיהם. אלא שדפים אלה נועדו לספר את נאומיהם של האברמסונים ובני בן-ציון ואליהם אנו שבים. ותחילה נשוב אל אייבי קורדו.
אייבי קורדו, כשם שהמתין כחצי שנה, אחרי הנצחון של שנת 1967, ורק אז שב אל ארץ-אבותיו, כך ממש המתין כחצי שנה לאחר המפלה של 1973, ורק אז עזב את ארץ-אבותיו ושב אל הגולה. ולמה החליט לעזוב אותנו? רשות הדיבור לאייבי קורדו:
״תשמע ממני, אורי, דבר אחד חשוב מאד. היסוד של כל החיים זה הרמוניה. יום ולילה. אור וחושך. עשירים ועניים. גברים ונשים. זהו הסוד הפשוט. ואם ההרמוניה נשברת, אין טעם בחיים. עכשו, בוא ונביט מה שקרה לכם בארץ-ישראל. פתאום נשברה ההרמוניה, ברגע ששלושת אלפים וחמש מאות אנשים צעירים נהרגו. זה אמנם בעיקר אסון גדול בשביל בני המשפחות, וזה דבר מאד נורא, אבל אם זה קורה לעם כמו הסינים, או אפילו הצרפתים, אז מה? יש להם מיליונים של אנשים ולפי הסטטיסטיקה כאילו כמעט שלא קרה להם כלום. אבל אצלכם זה שונה. ברגע שחסרים שלושת אלפים וחמש מאות בחורים צעירים, תיכף ומיד נעשה עודף של נשים על פני הגברים. האשה כבר אין לה הסיכוי להתחתן, כמו שהיה לה קודם. ותדע לך, שהקליינט הכי טוב לאופנות-הבגדים, זה האשה הצעירה, שהתחתנה לא מזמן, או האשה שהבעל שלה מרוויח טוב. עכשו, מאיפה יבואו חתונות? ומי ירוויח פה טוב בזמן הקרוב? לכן, אם להביט על העסק שלי, הוא גמור בארץ הזאת לכמה שנים ארוכות, ואני מוכרח לארוז את המזוודות וללכת. אבל זה בכלל בכלל לא העיקר. העיקר הוא מה שאמרתי לך קודם על ההרמוניה. עודף נשים על פני הגברים יש לו סימן אחד גרוע: הגבר כבר לא צריך לחזר אחרי הבחורה. הגבר הוא מבוקש מאד מאד, והוא נעשה ארוגנט וחצוף. כבר אין Chevalerie, אין נימוס. הוא ניגש ישר לעניין, מוריד את התחתונים ודוחף את הבחורה על המיטה. ואני לא יכול לחיות במקום כזה. יש מינימום של Finesse בחיים שאני לא מוותר עליו. וזהו, מתוך צער, ותאמין לי, גם לב שבור, אני הולך בחזרה.״
״דוד אברהם,״ אמר אורי, שהאזין בדומיה לשיעור המאלף, ״תגיד לי, אתה יודע איזה בנק טוב בשווייץ, שאני יכול לשים שם בשקט ובאמון איזה סכום כסף?״
הדוד אברהם הבטיח שיסדיר עניין שכזה ביעילות ובבטחון, ושאל את אורי אם הוא רוצה, אולי, להשקיע קצת גם בבתי אופנה בלונדון, פריס ומינכן.
על כך השיב אורי שיחשוב. עדיין לא החליט.