****** רקוויאם לנעמן
פרק 27א׳

בן שישים שנה היה עובד כשפרצה אותה המלחמה, והוא מנוע מלהשתתף בה בגופו. במשך כל חודש אוקטובר הפעיל יום יום את קשריו, צילצל לקציני-מטה ולראשי גייסות, קיבל תשובות נרגזות מפי מזכירותיהם ושלישיהם, עד שיום אחד הניח מישהו את דעתו וסיפר לו שראה את אורי בדרום, וכי שלום לו. לימים צלצל אורי עצמו לבית הוריו וסיפר שהחלים מפציעה קלה וחזר אל יחידתו. רחל ועובד החלו משוטטים במכוניתם מבית-חולים צבאי אחד למשנהו, מפני שהיו סבורים שאורי מוטל פצוע באחד מהם; עד שנתברר, כי לא שיקר להם, מפני שהגיע ובא לירושלים ללילה אחד, עומד על רגליו, רזה ושזוף. רחל פרצה בבכי ועובד ליטף את פני בנו, כעיוור המבקש להיווכח במו אצבעותיו שאין משטים (=צוחקים עליו) בו. בלילה ההוא ישן אורי ארבע עשרה שעות, והוריו התהפכו על משכבם ועובד נזף ברחל ואמר: ״למה את לא ישנה, רחל? הלא ביתנו עכשו הוא בית מלא כל טוב.״ ״עכשו, כן,״ אמרה רחל. ״אבל איזה חודש עבר עלינו?״ ״עבר,״ אמר עובד, ״וצריך לשכוח. את תחשבי על מה שקרה בבתים אחרים. תראי איך שאלהים ריחם עלינו.”
״מה פתאום אמרת אלוהים? במשפחתי נפלו ארבע נפשות.״ ״אינני יודע. סתם יצא לי מהפה,״ הצטדק עובד, העלה אור במנורה והצית לו סיגריה. “אולי נעשה קפה, הה?״

קפה, קבאב שישליק, קובה וחמוצים, וויסקי וקוניאק צרפתי, חומוס עם פיתות חמות מעל גחלים, סטיקים של בשר-כבש ובקבוקי יין היו ערוכים בבית-הקיץ, בחדר האורחים, בחצר, בחורבה המשוקמת ועל הדשא, מצפים לאורחים שהוזמנו אל המיפגש, באביב של שנת 1974.
אפשר היה לערוך את המיפגש גם קודם לכן, אלא שאיו-שהוא הגיד לו ליבו של עובד כי צריך לחכות. ראשית, אלה מבין הידידים ששיכלו בן או אח, אולי בכלל לא יבואו. ואלה שיצאו פחות או יותר שלמים מן המלחמה, אולי אין ליבם נוטה למיפגשים בימים שכאלה. רבים מבין ידידיו הקצינים הוזכרו בעתונות, בשמם ובדרגתם, וזכו לקיתונות של צוננים ולדברי ביקורת מרים כלענה, ואלה ששיחק להם מזלם (=היה להם מזל) ונשכחו מן הלב, אולי יהיו חוששים לבוא, כדי שלא יאמרו להם בפניהם, כי רק במקרה לא עלו אל כותרות העתונים.
גם ברור היה לעובד, שלא יהיה המיפגש עליז, כגון זה שנערך לכבוד יובלו של סבא אפרים; גם לא נתכוון הפעם לעורר את המשתתפים לספר עלילות מלחמה וגבורה. רק זאת ביקש בלבבו, שלא להפסיק מן המסורת, כדי שלא יינתק החוט הדק, השברירי והרופס, שבעזרתו עדיין היה ניתן להעמיד פנים כי יש בכוחו לקשור את האנשים אל הימים היפים.
וראה זה פלא, הם באו. גם מאלה שנפגעו. באו במכוניותיהם, נכנסו לבית תוך השתוחחות, כאילו הדלתות נמוכות והתקרה קצת לוחצת על הפדחת. האחד שיפשף ידיו זו בזו, כאילו עמדה קרה באויר. או שמא היתה זו תנועה של גישה אל המלאכה, מלאכת האכילה והשתייה, למראה השפע שעל השולחנות הערוכים? אנשי צבא יש להם עצבים חזקים וגם חוש הומור משלהם. אף פעם אי אפשר לדעת. אחד נכנס והביט על סביבותיו, כמחפש מישהו מסויים; מישהו שאפשר יהיה להתחבר אליו כנגד התקפה אפשרית, ואולי מישהו שכבר איננו בין החיים, אבל אולי בכל זאת טרח ובא לכאן, מתוך הרגל? וכשברכו זה את זה לשלום, דיברו בלחש, כאילו חששו להעיר ישנים.
גם הרצל היה בין הבאים, אלא שלא היה זה אותו הרצל שמלפנים. קומתו הגבוהה לא שחה אלא כמו נשברה באמצע. עדיין היה מהלך בזקיפות קומה, אבל כל רואהו חש כי בטבורו הוא שבור, וכל רוח מצויה עלולה להטיחו אל הרצפה; כל כך קל היה, כמין שבב נישא ומרחף אל מקום אחר.