****** רקוויאם לנעמן
פרק 27ב
בלה-יפה, בת השלושים ושמונה, שלפני שנים מועטות נזקקה לטיפול מיוחד, שבה אל בית-הקיץ וחזרה אל עיסוקיה, וכן היתה מסייעת בידי יונס-יהושע ביברקראוט בן החמישים ושבע בחיבור מילונו. עומדים היו בימים ההם באות ב׳ שניהם ירדו מחדריהם שבקומה העליונה ובאו וישבו אצל הרצל, מתבוננים בנאספים.
לאף אחד מן הנאספים לא היה זה ביקור ראשון בבית הקיץ, ובכל זאת נהגו כאילו באו אל מקום זר, שיש לתהות על קנקנו, לפני שמחליטים באיזו פינה לנחות ואל מי להיצמד. ושמא הוזמנו כדי שיעליבו אותם? משוטטים היו בחדר- האורחים, יוצאים אל החצר, מציצים בחורבה המשוקמת וכמעט שאינם שולחים יד אל המאכלים. בינו לבין עצמו העביר כל איש לנגד עיני רוחו את הפגישות האחרות במקום הזה, וידע כי מה שהיה שוב לא יהיה, לא כאן ולא במקום שאליו ישובו לאחר שיסתיים המיפגש.
בעצם ידעו שהם אנשים, שהקרקע נשמט מתחת לרגליהם. הועם זהרה של הדרגה, פג קסמו של המנצח-תמיד. ואפילו הנצחון הנורא והיקר והאיום שקנו בשדה הקרב לא יחזיר להם את כבודם שמלפנים. מיהו שבגד? מיהו שנבגד? כיצד קרה הדבר הזה? כחצי שנה חלפה מאז תום המלחמה, ועדיין היו השאלות תלויות באוויר וגם האנשים היו כמרחפים במין חלל עכור (=לא נקי, מלוכלך). מיפגש זה, שערך עובד בן-ציון לכבוד יום העצמאות העשרים ושישה של המדינה, היה כמין זימון על פי פקודה, והאנשים נשמעו לפקודה; אלא שעדיין היו מצפים להסבר שיבוא מפי המזמן. הנה באנו, ועכשו אמור לנו מה העבודה הזאת לכם?
פה ושם החלו חבורות מתקשרות ועד מהרה שבות ומתפרדות. המתקשרים היטו אוזן (=הקשיבו), ונמצא שאין מסביר. אז שבו לנדוד על פני הבית והחצר. מישהו זכר, שיונס- יהושע ביברקראוט נשא כאן, לפני שנים, איזה נאום מצחיק, נרגש, מבולבל; אולי יש לו מה לומר גם הפעם? אם אין טובים ממנו, גם משוגע יצלח למלאכה, ובלבד שיתמלא החלל הקשה מנשוא.
בא איפוא אחד האנשים אל המקום שהרצל עם בלה-יפה וביברקראוט היו יושבים שם, ואמר: “אדוני, מה שלומך? מזמן לא ראינו ולא שמענו אותך.״ אלא שבלה-יפה ניחשה כי מבקשים לעשות את ביברקראוט לצחוק, וגם זאת ניחשה, כי לא מרוע לב הם עושים כן, אלא מלב ריקן ונרגז. על כן הצביעה על הכסא הסמוך ואמרה: “שב נא כאן, בבקשה, אפשר לשוחח מעט... ואולי גם החברים האחרים רוצים לגשת הנה... הייתי רוצה לומר כמה מלים.”
אף שהדברים נאמרו בניחותא ובלחש, עברה הבשורה כאש קוצים בשדה מוכה שדפון. עד כמה ניחן הטובע ברגישות עילאית, כשזורקים לו קנה קש אל תוך המים העמוקים! תחילה קרבו אלה שהיו סמוכים למקום ישיבתה של בלה-יפה, ואחר כך רמזו לרחוקים, ועד מהרה נתרוקנה החצר ונתמלא החדר.
״חברים וידידים,״ אמרה בלה-יפה, ״סלחו לי על שאני מרהיבה עוז (=מעיזה)... הלא אני מכירה רבים מכם למן שחר ילדותי. בבית הזה האזנתי שנים רבות לסיפורים שלכם... אבי היה אומר שעלי להקשיב לכם היטב, כדי שאלמד מכם ואקח דוגמה... ואני אמנם האזנתי, וגם אחי, אורי, אחי הבכור, האזין לכם, והוא גם נעשה כאחד מכם... והנה אני, שהנני אישה, ואין לי שום אחיזה בחיי המעשה, לא במלחמות ולא בעניינים מדיניים, אני יושבת לי מן הצד, מן הצד כל ימי חיי... ובעוד אתם עושים ופועלים ונאבקים, מה אני עושה? בסך הכל מסתכלת מן הצד, מהרהרת. לפעמים לא ישנה בלילה, וחושבת עליכם... אני מביטה בכם גם היום, מן הצד... מביטה ורואה מה שבליבכם. אל תחשבו שאינני רואה, אני מנחשת וליבי נשבר, ואני רוצה לומר לכם... כיצד אומר זאת? אני אומר בקיצור, אף על פי שאפשר להאריך מאד בדבר הזה... אני רק ברמז אגיד. ואתם בוודאי תבינו... אינכם אשמים, אנשים טובים... אתם אינכם אשמים. ואתם יודעים מרוע אינכם אשמים? מפני שאתם צפים ושטים בתוך חלומם של אנשים אחרים, שכבר מתו מזמן. הם, האחרים, חלמו חלום, לפני הרבה שנים, ואתם הגשמת-החלום. בסך הכל קיימתם מה שנצטוויתם לעשות בחלומם של האנשים האחרים ההם... אבותיכם. סביכם... וגם הם, החולמים הראשונים, אינם אשמים. הם לא יכלו לדעת כיצד יהיו החלומות שלהם יורדים אל המציאות ומתגשמים בה... איך יכלו לדעת דבר שכזה?... כאן קרה משהו אחר... אולי יש מישהו שמתעתע בכולנו? איך אפשר להבין אחרת את כל הדבר הזה? והלא רצינו שכל זה יהיה שונה כל-כך, רצינו בדברים אחרים... הלא כולנו מבקשים איזו אמת מתחמקת, ואנחנו רודפים אותה... והנה, אי אפשר שיום אחד לא נשיג אותה, או לפחות נראה אותה מרחוק, כמו משה, שראה את הארץ... בכל זאת ראה, במו עיניו... וזה הרבה, זה כמעט כל מה שאפשר לצפות לו... ואולי אני אשה פתיה (=טיפשה), מדברת על עצמה, מדברת דברים בטלים... ואתם סלחו לי.״