****** רקוויאם לנעמן
פרק 27ג

ובעוד הדממה מחזיקה בתוכה את אחרוני הגימגומים של קולה החלול והדק, קפץ יונס-יהושע ביברקראוט מכסאו וצעק לחלל החדר:
״רק מילה אחת, משפט אחד ויחיד, ומיד אני חוזר אל שתיקתי. ובכן, כך... יש טוב ויש רע... על שני אלה יש לנו מושג מה, מפני שזה בתחום יכולת הקליטה של המוח האנושי והלב האנושי... יש שהטוב והרע מעורבים זה בזה, ואז מלאכת- ההפרדה קשה, אבל גם היא בתחום יכלתנו האנושית, אם נתאמץ מאד... במה דברים אמורים? בטוב יחסי וברע יחסי. על המוחלט אין לנו שום מושג, לא היה לנו שום מושג ולא תהיה לנו שום השגה בו... הוא נשגב מבינתנו לעולמים, על פי מוגבלותנו המהותית... ובכן, מי שמעז להחזיק במוחלטויות, הוא נאבק עם המלאך. ראו, הזהרתיכם.״
ומיד שב אל כסאו וכבש פניו בידיו. ״מה? מה זה היה?״ נשמעו קולות מסביב. האנשים, שלא הבינו, רגזו, בכל זאת, על הדברים ששמעו זה עתה. ״נדמה לי שהבינותי,״ התנדב אורי להסביר. ״אם אינני טועה בדבריו של דוקטור ביברקראוט, אז הוא רצה לומר משהו כזה, בערך. משהו כמו, שאם אגשים לוקחים יותר מדי ברצינות את הרעיונות שהם בעצמם הוגים אותם... כלומר: אם מישהו יש לו בבטן איזו אידיאה, או אידיאולוגיה, והוא מתחיל להאמין שהיא לא נולדה בבטן שלו, אלא בהר-סיני למשל, או שסתם באה לו ישר מפי ההשגחה העליונה... במקרה ‘כזה הכל נגמר. זהו הסוף. ונדמה לי שזהו מה שדוקטור ביברקראוט רצה להגיד... ואם הוא לא התכוון לזה, אז אני מתכוון לזה... לי נדמה שאנחנו כאן, כולנו, שרויים (=נמצאים) במצב רוח מחורבן, מפני סיבה עיקרית אחת... יש לזה הרבה סיבות, אבל אחת עיקרית, מוּפשטת קצת, כמו שאומרים... מה אנחנו חשבנו לנו? יש לנו אידיאולוגיה נהדרת, שעונה על כל הבעיות. כל מה שצריך, זה לבצע אותה. אפילו אמרנו, וגם קיימנו, שאנחנו מוכנים למות למענה״. אבל מה הצרה? הצרה עם כל אידיאולוגיה היא, שכאשר אתה אומר שאתה מוכן למות למענה, פירושו של דבר, למעשה, שאתה מוכן להרוג למענה. זהו זה. פה קבור הכלב (=זה הדבר החשוב). כל אידיאולוגיה זה הֵיתר-לרצח, ממש כמו שזה הצעה להתאבדות, או כמו שקוראים לזה: נכונות למות על מזבח הרעיון. אז כל אידיאליסט הוא רוצח, תסלחו לי על הביטוי. או מתאבד... אבל מה? אפשר לטפל בבעיה הזאת. חשבתי על הנושא הזה הרבה בזמן האחרון ובאתי לידי מסקנה. הבן-אדם צריך להתיישב חזק על התחת שלו ולא לקום מהכסא, עד שיבין. ומה הוא מסוגל להבין? אני אגיד לכם: הוא יבין פתאום, שקודם כל עליו לקום על האידיאליסט שבקרבו, או על הרוצח שבקרבו, ולהרוג אותו. זה יהיה הרצח האחרון שהבן-אדם יבצע. ותאמינו לי, אני אומר את זה כבן-אדם וגם כעורך-דין: על רצח כזה אין עונש; להיפך, זו תהיה התחלת-הסוף של הרציחות. אם יש דבר שקוראים לו חופש, חופש ממש, הרי זה בא אחרי שהרגת את הרוצח שבתוך נשמתך״ ... ולמה אני אומר את כל הדברים האלה דווקא עכשו, פתאום, אחרי 1973? מפגי שהחארא שאנחנו שקועים בו, כולנו, הוא תוצאה ישרה... תוצאה בלתי נמנעת... של מה? אני אגיד לכם של מה... של מפני שעשינו הרע בעיני אדוני... אני לא בא לספר לכם פה שפתאום גיליתי את אלהים, או משהו כזה. אני אומר פסוק מהתנ״ך רק מפני שזה פסוק מוצלח וקולע למטרה. עשינו בזיונות, רבותי, כולנו. ואם זה טוב או רע בעיני אדוני, זה תלוי באם יש אדוני. אבל בן-אדם יש. בזה אל תטילו ספק לרגע. והבו-אדם זה לא רק בחורות וחשבון בבנק וזלילה במסעדות... מה אני בעצם עשיתי? בניתי ביצורים ועשיתי כמה אלפים טובים. ומה עשו אחרים? מכרו ציורים להיטל-מאכערס של ניו-יורק. ואחרים סתם שדדו את הקופה, אפילו בלי תמורה כל שהיא. אפילו לא טרחו לתקוע בלוף, לשם הסדר הטוב... אני לא בא פה להתוודות ולהכות על חטא; אני גם לא מטיף מוסר. זה מאוחר. אני בא לומר, שאם אתה משרת אידיאולוגיה גדולה, אז אתה מרשה לעצמך הרבה מאד... הלא אתה מוכן אפילו למות בשבילה, אז אסור בינתיים לעשות כמה ביזיונות קטנים? לכן אני אומר; בואו נקטין את האידיאלים, נעמיד אותם על סדר- גודל אחר, בואו ניתן להם קנה-מידה אנושי... זה די נמוך, אבל אפשר לעשות את זה. את העניין האחר אי-אפשר לעשות. סוף פסוק. פשוט אי-אפשר. ואם אינך מסכים, אדרבא, תארוז את המזוודה ותלך להביא. ולהתראות מתחת לדשא.”
“אורי,״ נשמע קולו של אחד האלופים. ניכר היה שחיכה בסבלנות לסוף דברי הנאום, ומיד עם הסיום פתח ואמר: ״תשמע, אורי, ידעתי שאתה עורך דין, אבל לא ידעתי שאתה גם פסיכולוג, פילוסוף ונביא. לא אכנס איתך כאן בפולמוס, רק הערה אחת, ברשותך: כשאנשים מעמידים לנגד עיניהם אידיאל גבוה ונעלה, שעליו הם גם מוכנים למות, אז קיים סיכוי קטן, סיכוי די אפסי, שיגשימו אחוז קטן מן האידיאל. וכן קיים סיכוי, שאם אמנם לא יהיו נכונים כולם למות למענו, לפחות יהיו מוכנים לתרום איזו תרומה קטנה, ולפעמים לא יותר ממס-חבר שנתי. אבל אם יקבלו הצעתך ברצינות ויקטינו את האידיאל למה שאתה קורא בשם קנה-מידה אנושי, יקרה אותו הדבר: הם יגשימו רק אחוז אפסי מן האידיאל הזה. כלומר, לפי הצעתך, כמעט לא כלום. או ממש לא כלום; מפני שבקני-מידה קטנים ואנושיים חסר האלמנט העיקרי, האשליה. אשליות אין מגשימים, אבל בלעדיהן גם לא מנסים. בכלל לא יוצאים לדרך, אלא יושבים בבית, על הדשא, ואחר-כך מתחת לדשא.״
״בבקשה,״ אמר אורי. ״הנה יש שתי הצעות ואפשר להעמיד אותן להצבעה. האם יש כאן אחד, אפילו אחד, שמרגיש את עצמו נקי כל כך, עד שיעיז להרים יד?״
״אורי, אל תפריז,״ השיב אותו אלוף. “אני, למשל, לא מכרתי ציורים ולא הרווחתי מביצורים. אבל גם מי שכן עשה זאת, עדיין רשאי להצביע, אם זו שאלה של הצבעה. ואתה יודע למה כולנו רשאים להצביע? מפני שכולנו היינו מוכנים למות, ממש כמו שתארת את זה. רק בלי הפילפול שלך. ויותר מזה: לא רק שהיינו מוכנים למות, אלא שכמה מאתנו גם מתו. וזה כולל אנשים שנמצאים עכשו אתנו כאן בבית הזה. הבנת אותי, אורי? או שעלי להוסיף ולהסביר.״
״מספיק,״ אמר אורי. ״אני מודה שהרחקנו לכת קצת. להיום מספיק. לי, בכל אופן.״
״גם לי,״ הסכים עמו האלוף.
האנשים שניצבו כל אותה שעה על רגליהם החלו מתפזרים עתה וסוף סוף ניגשו אל השלחנות. עד מהרה נעלמו הקבאב והשישליק והסטיקים והחמוצים והפיתות עם החומוס. אחר כך החלו הבקבוקים מתרוקנים, ובשעות הלילה המאוחרות, כשהיו האורחים מתפזרים לשוב לבתיהם, יכול היה המסתכל מן הצד להאמין כי נערך כאן נשף טוב של חג-העצמאות, כמו בימים הטובים ההם.
והאלוף לא שכח להתייצב לפני בלה-יפה וליטול ממנה ברכת פרידה מיוחדת. ״בניגוד לדברי אחיך,״ אמר לה, ״אני מקבל את הדברים שאמרת ואחשוב עליהם הרבה.״
והאלוף נשק את ידה של בלה-יפה וגם מן הפתח ניפנף אליה לשלום; והיא חשבה בליבה שאילו היה העולם אחר והזמן אחר והיא אחרת, הרי שאלוף זה יכול היה להיות איש, שאישה כמותה עשויה היתה להרהר בו הירהורים מסויימים. איזה הירהורים, לא ידעה בדיוק. לא היה לה ניסיון, וגם השעה היתה מאוחרת.
הרצל נשאר ללון בבית הקיץ, וכשליווה אותו אורי אל חדרו שבקומה העליונה, ניפנה אליו אחיו של סבו ואמר לו:
״אני נשאר כאן, אורי. באתי למות בתוך המשפחה. אמור זאת לאמא שלך ותדאג שיטפלו בי מעט. זה לא יימשך זמן רב.״