****** רקוויאם לנעמן
פרק 29א׳

לא כן בבית-הקיץ שבשיפולי הגבעה הגובלת בזכרון-יעקב.
השמחה היתה רחוקה מליבם של בלה-יפה ודוקטור ביברקראוט, מפני שעבודת המילון לא עלתה יפה, ומשנה לשנה נערמו קשיים נוספים על דרכם. נתברר, שבמקום ערכים סדורים ומפורשים, במקום שמות-עצם, שבצידם מופיע הסבר מאיר עיניים, עתיד המילון להיות רצוף סימני שאלה, תמיהות ובעיות בלתי פתורות.
לכאורה, מן הבחינה המדעית הטהורה, אין בדבר כל קושי, שהרי עצם הצגת השאלות הוא הצעד המכריע בכל גישה מדעית רצינית. אם הצגת את השאלה בצורה נכונה, כבר עשית חצי הדרך אל האמת. כל זאת לכאורה, ובדרך כלל, אבל לא במקרה שלפנינו.
יש לזכור כי יונס-יהושע ביברקראוט לא נשא את נפשו לעשות סתם מילון, שבו ימצא המבקש את פירוש המלות הסתומות. מה שביקש המחבר לבצע היה רחב ומקיף הרבה יותר. ביברקראוט ביקש, כזכור, לגשר על פני תהומות הזמן, ולתת בידי המעיין אותו חוט-אריאדנה גואל ומושיע, שאם אתה אוחז בקצהו, יש בכוחך לעשות את הדרך שבין הזמן שאתה עומד בו היום, לבין הזמן שבו גלה עם ישראל מארצו, לפני כאלפיים שנה.
ואם הרעיון של ביברקראוט קשה להבנה בצורתו המופשטת, אפשר לתת דוגמה מוחשית: אתה מהלך לך על פני אדמת הטרשים של מורדות הגבעה היורדת לוואדי-מילק ורגלך ניגפת באבן קטנה. אתה מרים את האבן ומתבונן בה. אם יש לך ידיעות בגיאולוגיה מיד אתה יודע שהאבן היא Basalt או Schiefer או Granit או Quartz. אבל במקרה המיוחד שלנו, אין הידיעות הגיאולוגיות מספיקות כלל, מפני שאינך יודע את השם העברי של אותה אבן. שמות האבנים שבתנ״ך כוללים מיני חידות כגון שוהם, פיטדה, אקדח, יהלום, לשם, חלמיש וצור ושאר מקסמי-שרב לשוניים.
ובכן, נפתח באות א’, באקדח. בימינו קוראים Pistol אקדח בעברית. מדוע? ביברקראוט סבור שיש כאן סילוף גמור. Pistol הוא כלי-יריה ואקדח היא אבן מאבני-החושן של אכהן הגדול. ומה לכוהן בבית הקברות? וכיצד נדע מה טיבה האמיתי של אותה אבן ששמה אקדח?
תאמר: ומה האסון, אם לא נדע?
יאמר לך ביברקראוט: האסון הוא טוטאלי. אם אי-אפשר לגשר על פני הזמנים גשר לשוני, כיצד נגשר גשר רגשי, או רעיוני? שהרי הלשון משמשת את ההגיון והרגש כאחד. מכאן, שאם לא תעלה בידנו מלאכת המילון הזה, מה יש ליהודים לעשות בארץ-ישראל? ילכו לאמריקה, לאנגליה, לצרפת או לגרמניה, ושם יהיו כל שמות-העצם נהירים להם. אי-אפשר לבני אדם לחיות חיי רוח שלמים, אלא אם כן יש בידם ידיעה ברורה, אחיזה שלמה במציאות הגשמית של העולם החומרי.
בשנת 1974 היו השניים עומדים באות ב׳ של מילונם, ולא מפני שהאות א׳ יצאה שלמה ומתוקנת מתחת ידם, אלא מפני שליקטו, וצרפו כל מה שיש באות א’, וברוב המקרים פטרו את עניינם בסימני שאלה, כך:?, או כך:(?), או כך: [?], הכל לפי צורך העניין, ולפי השיטה שקבע ביברקראוט.
בימי החורף היו עובדים בחדר הגדול שבקומה הראשונה, ובימי הקיץ ערכו את ניירותיהם על שלחנות שבחורבה המשוקמת. וכדי שלא יתעופפו הגליונות ברוח, היו מניחים עליהם אבנים מאבני המקום, מבלי שידעו את שמות האבנים הללו.
יושבים היו יחדו בחורבה המשוקמת וליבם שורץ ספקות. לכאורה, הכל מסביב יפה וטוב. אילנות מלבלבים, הדשא ירוק ובשוליו הפרחים זוהרים באדום, בצהוב ובלבן. אז ירים ביברקראוט את עיניו העייפות מעל הנייר שלפניו, והנה הוא רואה את שני העצים שנשתלו כאן, משני עברי הסרקופג הרומאי.
״מה טיבו ומה שמו של אילן זה בלשוננו?״ הוא זורק.שאלה של התגרות לעבר בלה-יפה.
היא מביטה בעצים ואומרת: ״ברוש.״
יודעת היא שטעות בידה, אבל היא מדברת מפי העם, מפני שזה אחד התפקידים שהטיל עליה ביברקראוט, במסגרת עבודתם.
״ברוש?״ מתיז ביברקראוט מפיו בזעם. ״וזאת מנין לד? מה שידוע לנו הוא ששם העץ cypress באנגלית, למשל. אבל מנין לך שזה ברוש? ובכן, אדרבא, נראה מה הורו (=לימדו) לנו חכמי המילונים שלנו.״
ובזריזות של אשף (=קוסם) תופסות אצבעותיו במילונו של אלקלעי (עברי-אנגלי) והוא קורא משם: ״ברוש (ברושים, ברושי-) - cypress ,pine.״ ״ובכן,״ הוא זועק בתרועת נצחון, ״כבר עכשו ברור לנו מפי אלקלעי שברוש הוא אולי cypress ואולי pine. עכשו נפנה אל חכם אחר. למשל, מה מגיד לנו המאור הגדול מילון מגידו (אנגלי-עברי), על פרוש השם cypress?״
ושוב אצבעותיו רצות בין הדפים ומוצאות: ״תאשור (עץ מחט) - cypress.״ ״את רואה?״ הוא מתיז רשפים. ״עכשו ^cypress הוא תאשור. משמע שברוש ותאשור חד הם, אליבא דאלקלעי ומגידו. אבל הקומדיה לא תמה (=נגמרה). הבה נראה מה אומר אלקלעי על התאשור.”
ומיד קלונם של המילונים מתגלה ברבים. אצל אלקלעי כתוב בפשטות: ״תאשור(תאשורים, רי-) - teashur.״
״אהה,״ מריע ביברקראוט, ״עכשו את רואה עד היכן חכמתו מגעת? אבל הפעם הוא ישר, ואומר לנו בפשטות: אינני יודע. ובכן, איזהו האילן שיש לקרוא לו ברוש? כלום זה cypress או pine או שמא teashur רחמנא ליצלן? ואת, בלה- יפה, כבר נחפזת להגיד לנו שהאילן הזה שלפנינו אינו אלא ברוש. כך סתם, בלא בדיקה. ׳ברוש, תדהר ותאשור יחדו,׳ ככתוב בתנ״ך. כלום ייתכן שמחבר הספר נתכוון, לאמיתו של דבר, לכתוב ׳ברוש, ברוש וברוש יחדו׳? ועדיין לא בדקנו דעתם של החכמים על תדהר. יכול אני לשוות בדמיוני מה העלו הללו ברוב תבונתם. הנה, השקר שולט בכל, אין מנוס!”
בלה-יפה נחפזה לעלעל (=לדפדף) במילונו של אלקלעי ומצאה ״תדהר-(?) elm tree,״ והראתה לביברקראוט.
״לפנינו מקרה מוצלח יותר,״ אמר ביברקראוט, ״לפחות המחבר מודה בבורותו וכותב סימן-שאלה. נו, נשוב לעבודתנו.״