רקוויאם לנעמן
פרק 29ב׳

לא בכל יום היו יושבים אל מלאכת המילון. לפעמים היה ביברקראוט נתקף תשוקת נדודים והיה נוטל תרמיל צד ומטייל בין הגבעות יום תמים. אז היתה ‘בלה-יפה נתקפת חרדה והיתה חוששת, שאם יקרה לה שנית מה שקרה לפני כמה שנים, לא יהיה מי שיזעיק עזרה. כשהיא שרוייה עם ביברקראוט בעבודת המילון הריהי נתונה במסגרת של משמעת, כפופה לחוקי ההגיון הנמרץ, השופע בכוח מאישיותו של יונס-יהושע. אמנם לא רק ההיגיון קורן מאישיותו, אלא גם איזה כוח אחר, מעייף מאוד, תובעני, מטריד וקצת למעלה מכושר עמידתה של בלה-יפה; אלא שבלי עצם נוכחותו היתה מתמוטטת מכבר. בכך האמינה לאחרונה; ולעיתות ערב, אם איחר לשוב, ידעה שאם לא יחזור מיד, הקיץ הקץ. אבל ביברקראוט שב תמיד, ובשובו כמו נתמלא מרץ חדש וכוחות חדשים, שבלעדיהם מי יודע אם היה יכול להמשיך במפעל חייו.
לאחר יום כזה של חרדות וציפייה לשובו היתה בלה-יפה פורשת לחדרה מפוייסת, אך עייפה מאד, ולא היתה יכולה להירדם. נים ולא נים, כשעיניה עצומות, היו פוקדים אותה מעין חלומות, שלאמיתו של דבר לא היו חלומות, מפני שהיתה ערה. היו אלה מעין מראות מתחמקים, מעין מבוא-לחלום; אלא ברגע שנתנה דעתה על חזיונות הלילה הללו, היו נמוגים ונעלמים אל העֵירות. משתדלת היתה, איפוא, בכל מיני אמצאות של עורמה, להחזיק בשולי (=צדדים) המראות הללו ולהבין מה מראים לה, מפני שהעניינים שבחזיונות הללו היו חשובים לה מאד, אף שלא עמדה על טיבם.
באותם מבואות-לחלום היתה רואה את עצמה לפעמים יוצאת לעת לילה אל הדרך שבשיפולי הגבעה; ומיד מעבר לזה, מצדו השני של הכביש, היתה משתרעת ארץ אחרת, שבה היו אנשים מצפים לבואה. וכשנעלם החיזיון ונמוג, ביקשה לזכור מי היו האנשים הללו, ולא ידעה, ורק זאת זכרה, שבידי כל אחד מהם היה נר דולק. וכששב החיזיון הזה, ובלה-יפה חצתה את הכביש ועמדה ביניהם, לא הבחינו בה. אולי מפני שלא היה לה נר דולק בידה.
לילה אחד מצאה עצמה מהלכת ביניהם ומבקשת לה פנים מוכרות, אף על פי שפני כל האנשים הללו היו ידועים לה מכבר. ואז שמעה אחד מהם אומר לחברו: “זוהי בלה-יפה שיודעת כמעט את כל השאלות, אבל אף לא תשובה אחת.״
וכל הקהל שמסביבה כמו נחפז להימלט ולהימוג, והיא נותרה לבדה ופלטה זעקת פחד, והיתה מוסיפה ליילל ולהתחנן שישובו ויסבירו לה למה נתכוון האיש בדבריו.
לילה אחד ראתה בלה-יפה את אפרים אברמסון דוהר על סוס בין הגבעות, ורומז לה שתצטרף אליו. עד מהרה השיג הרוכב סוס דוהר שני, ועליו אשה רוכבת. כשקרב אל הרוכבת ראה שזו בלה-יפה. הסתכלה בלה-יפה החולמת בבלה-יפה שעל הסוס וראתה שאמנם זו היא. הושיט אפרים אברמסון את ידו ומישש את פניה של בלה-יפה שעל הסוס, ובלה-יפה החולמת אמרה לו:
״מנין לך שבלה-יפה היא בלה-יפה? אולי צריך כאן סימן שאלה?״ ״יישר כוח!״ קרא קולו של ביברקדאוט. ״קחי אבן מאבני המקום והטילי אותה בסבא אפרים.״
נטלה בלה-יפה אבן והטילה אותה, וידעה שרוצצה את גולגולתו של ביברקראוט, וכן ידעה שמכבר ביקשה לעשות כן.
בבוקר סיפרה לביברקראוט את חלומה, והוא האזין לדבריה בלא לומר מלה, אבל שעה קלה לאחר מכן הלך אל מבוא הבית והחל מחייג בטלפון.
“מה אתה עושה?” שאלה בלה-יפה, שעקבה אחריו על בהונות רגליה.
“אפשר שטוב הדבר אם אודיע לאורי... אפשר שאת צריכה לרופא,״ אמר ביברקראוט, כשנתפס בשעת מעשה.
״הנח לשפופרת,״ אמרה בלה-יפה. “אין זה עניין לרופאים, אלא עניין שבינך לביני. והלא שנינו כאן, ולמה לנו מתווכים. הנה, נלך לנו ונשוב אל העבודה שלפנינו.”
ביברקראוט ציית, אבל כששם פניו אל החורבה המשוקמת, לא הלכה בלה-יפה איתו, אלא היתה עוקבת אחריו בעיניה ולא משה ממקומה שבמבוא הבית.
בצהרים נעלם יונס-יהושע ביברקראוט ובלה-יפה עלתה אל חדרו של הרצל הגווע (=הגוסס, ההולך למות) וסיפרה לו שביברקראוט יצא לטייל על פני הגבעות ושישוב בערב. הרצל הניע בידו ועצם את עיניו. עייף היה ומנומנם רוב שעות היממה. בלה-יפה היטיבה את השמיכה למרגלותיו ויצאה בחשאי (=בשקט) מן החדר.