****** רקוויאם לנעמן
פרק 29ג׳

במטבח היתה הערביה הזקנה קולפת ירקות ובחצר היה הערבי הזקן מנכש עשבים בין הפרחים. הלכה בלה-יפה ועמדה אצלו, מתבוננת במלאכתו. זקף הערבי הזקן את קומתו מעל המעדר, חייך ואמר:
״העבודה, לעולם אין לה סוף. רק האדם נגמר והולך. הנה, מנכש אני את העשבים בכל שנה וחושב בלבי: סוף סוף גמרתי וחיסלתי אותם. אבל הם רק מכים שורש באדמה ומחכים. אני פונה לי כה וכה, הקיץ חולף, והנה הם שוב כאן, הארורים. צוחקים עלינו. לא אמת דיברתי, הגברת בלה?״
״ושמם של העשבים הללו, מהו שמם, יודע אתה?” שאלה בלה-יפה.
“אינג׳יל קוראים להם בשפתנו,״ אמר הזקן.
״ואתה בטוח בזה?״ הוסיפה בלה-יפה לחקור.
״בטוח במה?״ לא הבין הזקן את השאלה.
״בטוח אתה שבערבית שמו של העשב אינג׳יל?״
״מה איכפת לי שמו?״ צחק הזקן, ״העשב הזה שבר את גבי חמישים שנה, וגם אם אין לו שם, ארור יהיה. מבני-השטן הוא, ולא מן האלהים, בכך אני בטוח.״
בלה-יפה סטתה מעליו והלכה אל החורבה המשוקמת. ערימות של נייר היו מצויות שם על שני שלחנות, ועל כל ערימה מוטלת אבן. נטלה בלה-יפה את האבנים בזהירות והניחה אותן בטור ישר, זו מאחורי זו, על ריצפת החורבה. אחר כך צררה את כל הניירות לצרור אחד והניחה אותו בתוך חבית ברזל, שלתוכה היה מרזב מוליך את מי הגשמים. עתה היתה החבית חריבה וריקה. לאחר מכן עלתה אל חדרו של יונס-יהושע והחלה גוררת משם ומביאה לתוך החבית את המילונים, ספרי-העזר וצרור כתבי-היד של האות א׳. לבסוף קראה לערבי הזקן, וציוותה עליו להעלות את הניירות באש.
הביט הזקן בחבית הממולאה על גדותיה ואמר:
״כמות שהם כאן, לא תאחז בהם האש, מפני שהאש צריכה אוויר לנשימה. אם טוב הדבר בעיניך, אקח את הזבל הזה אל המקום ששם אנחנו שורפים את האינג׳יל היבש, ליד הגדר.״
״טוב,״ אמרה בלה-יפה, ״אני סומכת עליך, ומיד אתה ניגש אל המלאכה.״
״כדבריך, הגברת,״ אמר הזקן, והלך להביא את המריצה.
לאחר שעה קלה עלתה להבה כתומה בירכתי החצר ותימרת עשן נישאה באוויר הקיץ הרוגע ועלתה כלפי מעלה. בא ריח השריפה באפו של הרצל, והוא גנח (=נאנח) ובא אל החלון והתבונן במדורה.
בלה-יפה ראתה אותו ממקומה שבחורבה המשוקמת וניפנפה לו בידה לשלום והרצל השיב לה בניפנוף יד ושב אל מיטתו.
בשעה מאוחרת של אחר הצהרים באה בלה-יפה למטבח ונטלה נר עם גפרורים והניחה אותם בכיס שמלתה. לא היתה לה סבלנות לחכות לרדת החשיכה והיא יצאה אל הכביש, חצתה אותו והחלה מהלכת לעבד הוואדי, אל המקום שמשם באים האנשים נושאי הנרות. אם לא תמצא אותם שם, אמרה בליבה, תשוב בלילה אל שולי הכביש (=צידי הכביש), למקום שבו הם מתגודדים ועומדים ממילא.
לפנות ערב רכב איכר תימני, מאנשי המושב שממול, על חמורו לשוב לביתו, ובלה-יפה ניצבה על דרכו, נופפה בזרועותיה וציוותה עליו לעצור.
״אתה תשמע,״ אמרה לו, ״הם רצחו בסכינים את אחיו של ביברקראוט וכרתו את אבר-המין שלו והניחו אותו בתוך פיו.”
״מי?״ נבהל התימני, ״את מי? איפה זה היה?”
״הערבים,״ אמרה בלה-יפה. ״מפני שהוא לא ידע אף אחד מן השמות.״
האיכר התימני אמר: ״איפה את גרה, גברת? איפה הבית שלך? אם את רוצה אני אשים אותך על החמור וניסע לבית שלך.”
״אני הולכת אל ביתי,״ אמרה בלה-יפה, ״ונעמן מצפה לי שם, ואין לי צורך בחמור. אני רוכבת על סוס.”
״על סוס?” אמד התימני; ולפתע זכר שבביתו מצפה לו עבודה רבה, והאשה הזרה לבושה יפה, ובוודאי יש לה קרובים שיבואו מיד ויחזירו אותה למקומה. על כן דפק בחמורו ורכב לדרכו.
לפנות ערב עמדו רגליה על ראש גבעה, שממנה ראתה את בית-הקיץ. היא התכופפה על האדמה והחלה מאספת זרדים ועשבים יבשים ועורמת אותם לערימה. כשהיתה הערימה גבוהה דייה, נטלה גפרור והעלתה את העשבים באש. אם ירצו למצוא אותי, אמרה בליבה, ידעו היכן לחפשני. כשעלתה המדורה ולהבותיה פרצו בפיצפוצים כלפי מעלה, פנתה בלה-יפה וירדה מעברה השני של הגבעה והפליגה אל תוך הכרמים.
עם רדת החשיכה הגיע אורי במכוניתו, ואתו יונס-יהושע ביברקראוט. אורי פנה מיד אל עבר הבית וביברקראוט נכנס אל החורבה המשוקמת, ומשם אל חדרו, וכשראה שהניירות והספרים נעלמו פרץ בצעקות. בני הזוג הערביים סיפרו לאורי מה שהיה להם לספר, והרצל סיפר שראה מדורה על ראש הגבעה שממול, והוא מציע שילכו שמה (=לשם) תחילה. אורי הגיע אל הגבעה בלוויית הערבי הזקן, ואמנם מצאו רמץ חם ואפר של מדורת-קוצים שדעכה לא מכבר, אבל את בלה-יפה לא מצאו, ומיד שבו אל הבית והזעיקו את המשטרה בטלפון.
את האנשים נושאי-הנרות לא פגשה בלה-יפה בדרכה, אבל את אפרים אברמסון ראתה פעמים אחדות מרחוק, דוהר על סוסו בראשי הגבעות, רודף בעקבות הנמלטים. אחר כך ראתה סיעה של אנשי צבא מתים ניצבים בין הגפנים ומצטערים, והיא אמרה להם שלא יתעצבו אל ליבם, מפני שביברקראוט ישוב בקרוב אל המלאכה, והפעם יעלה המילון בידו, וכל הצפונות תתפענחנה (=הסודות ייפתרו), ולא יהיה מקום לומר כי הקורבנות היו לשווא. אלא שבליבה פנימה היתה תמהה אם אמנם היא דוברת אמת. מכל מקום אין ספק שאינג׳יל פרושה בעברית יבלית, ואם ביברקראוט יתעקש גם בדבר הזה, אפשר יהיה להטיל בו אבן, אפילו אם אין שמה של האבן מחוור כל צרכו (=מספיק ברור) כמו שאמר הערבי הזקן: ״מה איכפת לי שמה? העיקר שהיא שוברת את הגב.”