****** רקוויאם לנעמן
פרק 29ד׳

איש בודד בא לקראתה בדרך, נטל את ידה ונשק לה על גב כף היד. בלה-יפה זקפה קומתה ואמרה לו: ״אתה תצא עכשו לדרך, ולא תשוב ממנה עד שתמצא את נעמן. וכשתראה אותו, אמור לו רק זאת: בלה-יפה מוכנה.״
האיש החווה לה קידה ויצא לדרכו.
בלה-יפה הביטה אחריו שעה ארוכה, ואחר כך, כשכמעט נעלם מן העין, נופפה לו בידה, ספק לפרידה, ספק מאותתת לו שישוב. ואז אמרה: ״אהובי.״
והאזינה למלה החדשה הזאת בתמהון. נפעמת היתה מן ההעזה ומן הנועם. ״אהובי,״ שבה וניסתה לומר. והמלה היתה, נכונה ויפה. ״ואני, איך לא ידעתי?”
״אהובי,״ צלל קולה הדק ונשטף על פני הטרשים היבשים. ״הנה מצאתיך, ואתה מקפץ על הגבעות, לאן אתה חומק, ואני כאן, אומרת לך בוא, אומרת לך אהבה, אומרת לך, נשבעת לך הייתי ישנה ומאזנת, אבי וסבי, כל דודי ואחי היו בונים להם בתים, ולנו אין בית, היו לי מילות-שיר, לך גייסות, שירי שרו אותך, חייליך נטרו (=שמרו) נחלתנו, נחלקו הדרכים ונפרדו. כותנתי לעורי ולבשרך מדים, ערירים (=בלי משפחה) עד כאן, ולא יותר, אישי, לך אני ואליך הולכת, לא עוד לבדי. שים ראשך על כתפי, נומה מנוחת אוהב, שוב משדה-דמים אני איתך, כלה שמורה מתחילת הזמן, כתובה לך, רוחפת אליך, עמוד, עמוד מן המנוסה (=תפסיק לברוח), אין בי עוד כוח לרחף, אחוז את רגלי, אחוז בכוח, המלאכים קוראים לי, אל תניח אותי להיות להם לשלל, קרע את גזר הדין בעוד רגלי על האדמה, אדוני, ידיד לבי, חזק ומושיע, חנון, אל תרפה, ראה, ראה, ראה, הבט בי. נעמן יאמר כן, הוא אחי.״
האיש הבודד הביט בה מרחוק, פניו עצבות וצבען כאפר. הרוח נשא אותו והוא נתפורר כמוץ.
צנחה בלה-יפה על האדמה והחושך כיסה אותה והפציר בה שתוותר. היא ניסתה בכל כוחה שלא להתפתות, אבל כוחה לא עמד לה.
כשפקחה עיניה, מצאה בשדה שתי אבנים גדולות, מוטלות זו מול זו, וישבה עליהן, בלה-יפה מול בלה-יפה, ואמרה: ״האם סבורה (=חושבת) את שנושאי הנרות יעברו כאן?״
אמרה בלה-יפה: ״אני סבורה שכבר הם מחפשים אחרינו ואולי מוטב שנקום ונלך אל הכביש.״
״עייפתי מעט,״ אמרה בלה-יפה, ״ולא הייתי רוצה שיראוני עייפה. רוצה אני להתאחד עם יקירי כשאני רעננה ועליזה.״
״סבורה את שיניחו לי להשאר אתם?״ אמרה בלה-יפה.
״הם יחבקו וינשקו אותך תחילה, לאות ולסימן,״ אמרה בלה-יפה.
אז קמה בלה-יפה על רגליה, שלפה (=הוציאה) את הגפרורים מכיס שמלתה והעלתה אור בנר, וצעדה לעבר הכביש.
עד מהרה ראתה אותם, והפעם נוכחה לדעת (=הבינה, תפסה) שאמנם יניחו לה להיות כאחת מהם, מפני שהפעם לא היו ניצבים כסיעה (=קבוצה) דוממת, אלא היו מתכנסים ובאים מפאות-השדה (=פינות השדה), כל אחד ואחד מהם מחזיק אור בידו, הם צועדים הישר לעברה. משמע שהפעם לא זו בלבד שהבחינו בה, אלא שבפירוש רצו בה. הנה הם מאיצים צעדיהם. הנה קרבו כמה מהם ובאו, כולם דומים זה לזה בקומתם ובלבושם, כיאות לבני משפחה אחת, כרויים מכור-מחצבת קדמון, משפחה שהיתה יודעת ומכירה אותה בשכבר הימים (=לפני הרבה זמן).
הגברים היו כולם, דומים בקומתם ובסבר פניהם לאותו האיש שנשק לגב כף ידה. עיניה של בלה-יפה היו מחפשות את נעמן, ומפני שהיה חושך מסביב שלחה ידה וגיששה את פניו של כל אחד מן הקרבים אליה, עד שתכיר את פני נעמן.
האנשים נהגו בה כפי שהוגד לה, ברוך ובעדנה. שניים מהם תמכו בה במרפקיה והוליכוה על פני השדה.
״את שבה הביתה,״ אמר אחד מהם.
״יודעת אני,״ אמרה בלה-יפה. ״התניח לי לנשק לך, אחי?״
ותוך שהיא צועדת ביניהם, גחנה לימין ולשמאל, נגעה בשפתיה על לחיו של האיש ודמעותיה ליחלחו (=הרטיבו) את לחיה ואת לחיו.
״עוד מעט תהיי בבית,״ שב האיש ואמר. ״תנוחי ותשכחי מהכל.״
״אינני רוצה לשכוח,״ אמרה בלה-יפה. ״מעתה רוצה אני להיות עמכם. הן לא תעזבוני עוד?״
״לא, לא,״ נחפז (=מהיר) האיש לענות, “אנחנו לא נעזוב אותך.״ כשנכנסו השוטרים לחצר בית-הקיץ ומסרו את בלה-יפה לידי אורי, אמרה לאחיה: ״הנה, גם אתה פה, יקירי, וגם סבא אפרים יבוא מיד, רכוב על סוסו, וכל האנשים האלה, כולנו נהיה מעתה שרויים יחדו, כפי שהיו הדברים מעולם, ושוב לא ניפרד לנצח.״
מחלונו שבקומה העליונה נשקף הרצל אברמסון והביט במתרחש. אחר-כך גרר רגליו ושב אל המיטה ומשך את השמיכה על ראשו והסב פניו אל הקיר.
את ביברקראוט המשתולל, שתבע במפגיע כי ישיבו לו את ניירותיו, הסיעו משם במכונית המשטרה, ואז השכיבו את בלה-יפה במיטתה והזריקו לה זריקה והיא שקעה לתוך שינה ארוכה, שינה בלא חלומות.