****** רקוויאם לנעמן פרקים 10-11
פרק 10
האשה רבקה ובנה מנישואיה הראשונים, עמינדב, וכן שרה בת בלה־יפה ליוו את פרויקה־אפרים ואת בנו נעמן אל הנמל, וכששבו לבדם אל המושבה גילה עמינדב את אזני אמו (=גילה לאימו) כי שרה הרתה לו, וכי יש להביאם בברית הנישואים. כל זמן שהיה האב בבית, חששו לגלות את אזנו, ועכשו יש לעשות מעשה.
רבקה לא היססה הרבה ונתנה הסכמתה. עד שישוב בעלה מן המסע תהיה כרסה (=הבטן) של שרה מספרת את הסיפור, וכל הדיבורים יהיו מיותרים.
החתונה נתקיימה בל״ג בעומר ואיכרי המושבה הנדהמים לא כינסו הפעם אסיפה מיוחדת. רגילים היו עתה בזרויותיה (=התנהגות מוזרה) של משפחת המייסדים. מה גם שפרויקה־אפרים היה שלוחם ונשיא אגודת מגדלי פרי ההדר בארץ־ישראל.
פרק 11
בלילה הראשון למסעם, לאחר שכילו (=גמרו) לאכול ארוחת הערב, נטלו (=לקחו) להם האב ובנו כסאות־בד וישבו זה בצדו של זה, בחשיכה, ופניהם אל הים.
פרויקה־אפרים, שלא ראה את בנו כשנה, עדיין היה נרעש (=המוּם) מן הדמיון שבין הנער לבין אמו; ובשבתו בחשיכה על הסיפון הגה (=הירהר) בהפלגה האחרת שהפליג לפני כשלושים שנים עם בלה־יפה, מאודיסה ליפו.
כשיבוא המשיח ונזכה לתחיית־המתים - היה פרויקה־אפרים מגלגל מחשבות בינו לבין עצמו, מאותם דברים שלמד בימי ילדותו ושהיו רובצים (=שוכבים) בפינות נשכחות של נשמתו - כשיבוא המשיח ונזכה לתחיית־המתים, מה יהא (=יהיה) דינו של אדם שהיו לו שתי נשים? מי תהיה אשתו, כשיקומו המתים לתחייה, לחיי עולמים? יש אומרים: כשיבוא המשיח יהיו כל המצוות בטלות, ואף המשפחות בטלות ומבוטלות. ויש אומרים: אשתו ראשונה - האשה הראשונה שהיתה לאדם, ולא השניה.
ואם תמצא לומר (=ואם תרצה לומר) - גילגל פרויקה־אפרים ניגון עתיק, מניגוני בית־המדרש - ואם תמצא לומר, הריני שרוי (=נמצא) בזה הרגע ממש בתוך ימות המשיח, כבר לאחר תחיית המתים... שהרי בלה־יפה יושבת כאן לצדי, ואם רק אשלח. ידי אגע בה.
הוא קם מכסאו, ומבלי להציץ לעבר בנו הלך ועמד אצל מעקה האניה ועצם את עיניו. רוח ליטפה את פניו ודגדגה לו מתחת לשפמו העבות, ומכוח הדגדוג ומחמת (=בגלל) ריחו של הים ומליחותו של האויר מיצמץ בעיניו, וחזר ומיצמץ עד שנסחטה דמעה אחת ושניה והיו נוטפות (=יורדות) לו על לחייו. וגם אזניו נפתחו אל איזה קול ואל זמר (=שיר) מוכר, זכור ולא זכור סמוך (=קרוב) מאד ורחוק מאד. הוא ניגב את פניו בכף ידו ושב אל הכיסא שעל יד בנו.
״נעמן,״ אמר, ״נעמן, הלא מוסיקאי אתה, ואתה מכיר הרבה שירים... אולי תדע איזה שיר שהיו מזמרים (=שרים) בימי נעורי ברוסיה?... מאותם שירים ארורים של הגויים, שירים עצובים ויפים, לעזאזל... יודע אתה איזה שירים רוסיים עצובים?״
“יכול אני לנסות, אבא,״ אמר נעמן. ״רצונך שנרד לחדר האוכל? יש שם פסנתר.״
הלך הבן ראשון ואביו אחריו, מביט בבנו מגבו. רגלי האב היו כושלות מעט, אבל בשאר חלקי גופו, ביחוד בבית החזה, חש (=הרגיש) איזו התפעמות (=הרגשה טובה) מזכירה נשכחות.
ישב נעמן אל הפסנתר וניגן ברקרולה של צ׳ייקובסקי, ופרויקה־אפרים ישב בתוך כסא בחדר האוכל הריק והחשוך למחצה.
״זה דומה,״ מלמל האב. ״אבל לא בדיוק... לא בדיוק... תנסה לנגן משהו לא מלוּמד... לא שיר של אינטליגנטים, אלא משהו עממי, נעמן. משהו מן הכפר, מן העם... הלא תוכל לנסות... אל תאמר נואש (=אל תתיאש). אנחנו קרובים מאד לשירים שאני מבקש לשמוע.”
נעמן ניסה את ״ ס פ ק ו ת ״ של גלינקה והביט מעבר לכתפו אל אביו, והאב נענע בראשו ולחש: “אל תפסיק... זה לא זה, אבל קרוב מאד, קרוב מאד. תן עוד משהו. מיד נגיע למחוז חפצנו.״
ונעמן החל מנגן ״על סף הבית״, ״פעמון של ערב״, ״נוצצת מדודתי בערפל” ולבסוף, מחייך בינו לבין עצמו, שב אל צ׳ייקובסקי וניגן ״אנה, אנה דחקתם ימי שלי”, מתוך ״ ייבגני אונייגין.״
נעמן פסק מנגינתו והאב שתק. ידי הבן נחו דוממות על ברכיו וכפות האב שיפשפו, חזור ושפשף, את זיפי לחייו שלא גולחו. הם ישבו בחדר החשוך במרחק כעשרה צעדים זה מזה, ומבטן האניה עלה קולו העמום של המנוע.
״נעמן,״ אמר האב, ״מדוע לא שאלת אותי מעולם על אימך? הלא אימך נעלמה מתוך חיינו, נעלמה כמו רוח... ואתה אף פעם לא שאלת אותי.״
״מעולם לא שוחחנו, אבא.” אמר נעמן מאצל הפסנתר ולא היפנה ראשו.
“אתה מאשים אותי, נעמן?”
“אתה הוא הבא אלי בטרוניה (=אתה הוא שמתלונן),״ אמר נעמן. “אני לא האשמתי אותך.״
שוב חזר המנוע של האניה לקצוב את הזמן ואת הדממה (=שקט) שביניהם, עד שלבסוף שאף פרויקה־אפרים רוח מלוא ריאותיו והחל מדבר. תחילה דיבר בלחש ואחר כך היה קולו עולה ויורד, כמי שאין לו שליטה ברוחו.
״בת עשרים וחמש שנים היתה אימך בלכתה ממני. ואתה אז ילד קטן בן חמש שנים... שבע־עשרה שנים חלפו מאז, נעמן, שבע־עשרה שנים. ואני, לא היה לי אף יום אחד, אף יום אחד, אתה שומע? אף יום אחד לא היה לי חופשי מזכרונה... אמת, נשאתי לי אישה, אחרת וגם הרצל נולד לנו, ואין לי שום תלונות על האשה הזאת... אבל דע לך, נעמן, שפגיון נעוץ (=סכין תקועה) לי בלבי והוא שותת דם. אתה עוד היית בבית, כשנטעתי את הפרדס הראשון, אבל לא ראית מאומה (=כלום)... אתה היית במוסיקה שלך... ואני בפרדס. כשסיימו הפועלים להביא מן המשתלה את השתילים הקטנים, אמרתי להם: לכו מפה. לכו ותשובו מחר. ואני בעצמי חיכיתי עד שירד הלילה ולקחתי את השתיל הראשון והלכתי וחפרתי גומה (=חור באדמה) ונטעתי את השתיל באדמה וצעקתי: ׳בלה. בלה שלי״.׳ רציתי שהיא תדע שאני נוטע עצים חדשים באחוזה שלנו... ׳בלה’, אני צעקתי כמו משוגע, ׳בלה. למה עזבת אותי?׳ אבל אף אחד לא שמע... אתה ניגנת לך, ושרה עם עמינדב בוודאי היו באורווה... אני יודע הכל על משפחתי, נעמן, אל תחשוב שאינני יודע... ורבקה הטובה כיבסה לכם את הבגדים בחצר ואף אחד לא היה צריך לשמוע. אבל אימך יודעת שאני צועק אליה בלילה. היא יודעת, אבל היא לא שבה... שבע־עשדה שנים היא לא שבה... מה אתה חושב לך, נעמן? שאני סתם ככה עוזב את המשק ואת המושבה ועולה על אניה לעשות מסחר בתפוחי־זהב?... אינני אומר שזה לא ענין חשוב... אני את מלאכתי (=עבודתי) אעשה באמונה, לזה אף אחד לא צריך לדאוג. אבל למה אני נוסע בחזרה אל הארצות הארורות האלה? אני אגיד לך, נעמן, למה אני נוסע. אני מחפש את אשתי הראשונה. אולי היא שבה לרוסיה? אולי היא המשיכה לאנגליה, לצרפת? אולי קשרה קשר חדש... איך אני יכול לדעת? פתאום, לגמרי בלי שום הודעה, היא קמה והלכה... עזבה בעל ובית וילד קטן ותינוקת... היא לא היתה מאלה שעוזבות פתאום את המשפחה... אז למה, למה היא הלכה? נעמן, אתה איש משכיל, תענה לי, נעמן.״
“אינני יודע, אבא,״ אמר נעמן מאצל הפסנתר, ועדיין ראשו מופנה אל עבר הקלידים.
״אינך יודע?״ מקולו של פרויקה־אפרים נשתמעה תדהמה גדולה כל כך, עד שנדמה כאילו אמר: ״אז בשביל מה סיפרתי לך את כל הדברים האלה?״ ״איך זה שאינך יודע?״ חזר האב על שאלתו. ״אתה הרי דומה לה כל כך... אין לך מושג, נעמן, כמה שאתה דומה לאימך... והנה גם אתה נוסע עכשו והולך ממני... ואני חשבתי שאם תקף אותך היצר (=הרצון) לקום וללכת, אז אתה גם תדע להסביר לי, לענות לי על שאלתי.״
״אני כבר מזמן הלכתי מן הבית, אבא, ואתה לא שאלת אף פעם,״ אמר נעמן. “אבל עכשו אני שואל,״ אמר פרויקה־אפרים בקוצר־רוח.
“ואני עונה לך: אינני יודע.״
״אתה כועס עלי, נעמן? יש בי איזה דבר שמוכרחים לברוח ממנו? אתה חייב להסביר לי, לעשות את זה בשבילי, לעזור לי.”
״איך אני אוכל לעזור לך, ואני רק בראשית חיי.״ והפעם הסב נעמן ראשו והביט הישר אל פני אביו. “איך אתה דורש ממני את זה? את כל המשא הזה אתה רוצה לשים על כתפי? אתה חושב שמותר לך? אינך סבור שיש לי מספיק משלי? די והותר משלי?״
ואז, לפתע, סר השיכרון שהיה האב שרוי (=נמצא) בו. דקירה דקה, קצרה מאוד, פילחה את חזהו ונמוגה (נעלמה). הוא הביט בבנו ונשתתק.