רקוויאם לנעמן
כרוניקה של נאומים משפחתיים
בנימין תמוז

פרקים 1-7

1
המתאבדים בני המזל (=שיש להם מזל) זוכים שיהיו בידם נייר ועפרון בשעת ההכרעה (=החלטה), והם כותבים אלינו ומסבירים לנו; ואף על פי שאנחנו לעולם לא נשלים ולא נסכים, הנה בכל זאת נסגר המעגל איך שהוא ואפשר לומר שלא היו שום הזנחה או מחדל. אבל המתאבדים חסרי המזל דעתם מתבלעת (=מבולבלים) עליהם כל כך, עד שבמקום לכתוב הם מדברים אל נפשם, ונדמה להם שהדברים מגיעים אלינו, שהרי אנחנו יקיריהם. לא בזדון (=מתוך כוונה רעה) הם עושים כך, אבל בסופו של דבר תחסר החוליה המקשרת בין המתים לחיים; ובהעדרה של חוליה זו - רופפת (=חלשה) ככל שתהיה - מנין תצמח התרבות?

2.
אשה היתה במושבה שלנו, בשנות התשעים של המאה שעברה, בלה־יפה שמה ושם בעלה פרויקה־אפרים ולהם בן ובת, נעמן ושרה שמם, וכן שבעים דונם של פלחה ועשרים וחמשה דונם של שקדים וגפנים עם בית, אורווה ורפת, ובחצר יונים עם תרנגולות וירקות המטבח שתולים מאחורי הרפת.
בלילה הירח שופך אורו הירקרק על פני החצר, וגרוטאות הברזל והעץ הפזורות מסביב חגות ונעות כיצורים חיים, והאשה בלה־יפה נשענת על מעקה המרפסת ושותקת, ובעלה עושה במטבח ושותק אף הוא, למוד נסיון; ובשעה מאוחרת יותר הוא בא ומניח כף ידו על כתפה של אשתו, להובילה אל חדר המיטות, ואז אומרת האשה:
״ראה נא, פרויקה, איזה כישוף מסביב, איזו עצבות נוראה.״
והבעל אומר: ״בלה, מה יהיה על הילדים מה?״

3.
בסופה של אותה שנה, בסתיו, כשבוע לפני החגים, כשהלך הבעל אל בית הוועד לעיין (=להסתכל) בחשבונות, הניחה בלה־יפה אוכף על גבו של הסוס הלבן ויצאה את המושבה.
ילדי בית הספר סיפרו אחר כך שראו אותה רוכבת לעבר הוואדי.
לפנות ערב חצתה את מישור השרון וכל הלילה רכבה צפונה. לפנות בוקר הגיעה אל איזור גבעות עם וואדיות, שם קשרה את הסוס אל משוכת עצי שיטים והמשיכה ברגל לעבר מחסה שלמרגלות הגבעה. כשהחלו השמים מתבהרים ראתה בלה־יפה, מבעד לגלי האבנים, כמה אילנות ומורד טרשים (=סלעים) סוגר את האופק. היא התאמצה לזכור אח שמות האילנות ולא עלה בידה (=לא הצליחה). אז נטלה מן התרמיל את הבקבוק שהביאה עמה ושלפה (=והוציאה) את הפקק.

4.
ואלה הדברים שאמרה האשה לבעלה ולילדיה:
״אני מנסה לזכור מתי היתה ההתחלה. אולי כשהייתי בת חמש או שש, כשנטל (=לקח) אותי אבי בעגלה לחתונה בעייירה סמוכה (=קרובה). יצאנו מן העיר בבוקר ובפעם הראשונה בחיי ראיתי מרחבים, שדות בצבע הזהב ושדרות של עצים דקים, שגזעיהם לבנים עם כתמים שחורים. עצים דקים רצים כמו רוחות ערטילאיות אל תוך האין סוף. פרצתי בבכי (=התחלתי לבכות) ואבי נטל אותי בזרועותיו והחביא את פני בתוך אדרתו (=מעיל) ולחש לי: ׳אל תסתכלי בטוּמאה הזאת, בלה. מקסם־שוא, הבל (=שטויות) של גויים. באחד הימים נצא מכאן ונלך אל ארץ אבותינו... שם תראי אילנות של ממש, ארזים בלבנון... הגאולה איננה רחוקה... עוד שנה שנתיים, בחסדי האלהים, תדרוכנה רגלינו על אדמת דביר (=מקדש) נחרב...׳

״כששבנו מן החתונה היתה בלבי תשוקה עזה לשוב ולחזור אל השדות הללו. לרוץ עם האילנות הדקים, עצי הליבנה הרועדים והרוחפים, ולהעלם יחד אתם אל תוך המרחבים הנוראים, שאבי שפך עליהם את קללותיו. ויחד עם זאת הבינותי, שאם אמנם ארוץ עם האילנות, אגיע בעצמי אל הררי ארזים, ולא אהיה נאלצת לחכות שנה שנתיים, שהיו כנצח בעיני... פרויקה יקירי, אתה הבאת אותי אל ארץ חלומותיו של אבי ואני גומלת לר רעה תחת טובה... למה לא שאלת אותי מעולם מדוע אני מוסכת (=שמה) רעל בכוס הישועות? מדוע אהבת אותי, חרף היותי רעה כל כך? אילו שאלת, אילו היה בר רצון לשמוע, הייתי מספרת לך... אתה מאושר כל כך, יגע בשדות ובכרמים, שמח בילדיך, סולח לאשה המהלכת כמו רוח רפאים בביתך, הבית שבו אתה משמש גם אב וגם אם, לי ולילדים גם יחד... ואני, אנה אני באה? ההתגלות הראשונה ההיא, כשנסעתי עם אבי בעגלה, היתה התגלות ראשונה ואחרונה. הוסף עליה את השירים שקלטה אוזני בארץ ההיא... הוסף עליה את שמות הפרחים והאילנות, אותם ידעתי ולחשתי בשנתי... היכן אותם ארזים, פרויקה? אני רואה עכשיו, ליד החורבה, עצים שאינני מכירה, גם את שמם לא אדע לעולם... אפשר שאבות אבותינו, אנשי המדבר העתיקים, ידעו את שמותיהם... אני אינני יודעת. אי אפשר לדעת דברים שפסקו לפני אלפי שנים. אפשר לאהוב רק מה שגדל וצמח בסמיך לרגליר היחפות, בשחר ילדותך (=כשהיית תינוק), פרויקה. אני חושדת בר שאתה משקר, כשאתה אוהב כביכול את הישימון הזה... אבל כיצד אומר לד זאת, ואתה נראה מאושר, חסון, שופך זיעת אפיך על הטרשים (=הסלעים) המבהילים שמסביב לבית הקטן והזר שבנית במו ידיך, בית בלי גג של קש. בלי תנור של טיט. בלא ארובה... ״סלח לי פרויקה, לבי נשרף מגעגועים על המקום שאבי קילל אותו קללות נמרצות... אילו דיברת אלי ושאלת אותי, אפשר שהייתי מגלה לך, כי הדביר הנחרב, החלום שהוריש לי אבי, יהיה אולי נחלת ילדינו... אשר לי, נפשי יוצאת אל החלום, אבל נראה לי שהוא שרוי (=נמצא) מעבר למקום שאליו רצו כמטורפים עצי הליבנה ההם, ושמה גם אני הולכת, אולי כדי להיות סוף סוף אתך ועם הילדים... להיות באמת, בלב שלם, לעולמים. פרויקה אהובי, אוהבת אני את החלום יותר משאני אוהבת אותך... אני נפש כרותה (=מנוּכרת, לא שייכת). זכרני, פרויקה, נשק לילדים... הם קטנים, ואותי ישכחו.״

5.
האשה שלפה (=הוציאה) את הפקק מן הבקבוק ולרגע אחר עלה בנחיריה (=היא הריחה) ריח עבש וחמוץ, כאותו ריח המרחף במחסן שבירכתי החצר, כאשר פרויקה־אפרים משרה את קליפות השקדים במים, מאכל לבהמות. לרגע אחד כמו חזרה בה האשה מהחלטתה, אך מיד קרבה את הבקבוק אל פיה ושתתה את הנוזל עד תומו (=עד שניגמר). היא שכבה על גבה ומזווית עינה ראתה את השמש עולה מעבר למידרון. אחר כך תקפוה כאבים עזים בביטנה, ובשיניים הדוקות פלטה זעקות מעורבות במלים של שפה זרה. נוטר (=שומר) כרמים זקן, ערבי מבני הכפר הקרוב, שמע את זעקותיה ובא אל מקום מירבצה (=מקום משכבה). הוא גחן (=התכופף) אל האשה, שעתה היתה מלחשת ומייבבת, וריח חמוץ עלה באפיו. מימיו לא ראה אשה יהודיה שיכורה, והדבר היה לפלא בעיניו. תחילה ביקש להשיב רוחה בנופפו בכף ידו, להביא מצינת הבוקר אל אפה, אך כשראה שהיא עוצמת עיניה ונרדמת באו הרהורי עבירה (=מחשבות לא טובות) בלבו. בלה־יפה היתה בת עשרים וחמש שנים במותה, שלמה ביופייה, ככל שיזכרנה בעלה עד יום מותו.

כשנוכח הערבי הזקן שהאשה מתה, גרר מאבני המקום וכיסה את גוויתה, עד שלא ניכרה (=אי אפשר היה להבחין בין) הערימה משאר עיי החורבות שמסביב.

6.
כשחזר פרויקה־אפרים מבית הוועד ומצא את הילדים בוכים, התקין (=עשה) להם סעודה ופנה אל הרפת ומשם אל האורווה. ובאורווה נוכח לדעת כי הסוס הלבן איננו. רק בערב נודע מפי ילדי בית־הספר שראו את האשה רוכבת לעבר הוואדי. מיד יצא האיש על סוס שאול באותו כיוון. שני שכנים רכבו אף הם. האחד מערבה אל שפת־ הים והשני מזרחה אל הגבעות. שלושתם שבו לפנות בוקר, יגעים ונדהמים. באותו היום שלחו שליחים אל המושבות שביהודה, בשומרון ובגליל. שם שיחדו ג׳נדרמים טורקיים שיפקחו עין ואוזן ויספרו ממה שראו ושמעה וכן שלחו מכתב לעתון ״הלבנון״ שבירושלים, וביקשו שיפרסם מודעה לציבור על האשה שנעלמו עקבותיה.

ימי החגים חלפו עברו, היורה ירד על הארץ והאדמה נחרשה לקראת המיזרע (=זריעה). לאחר הפסח קצר פרויקה־אפרים את שדהו ואילם אלומותיו ובתחילת הקיץ נסע אל הרב הראשי לבקש שיתיר (=ירשה) לו לשאת אשה חדשה, אלמנתו של אחד האיכרים שנהרג כחצי שנה קודם לכן. הרב הראשי היסס, ואמר שלפי מידת הדין מותר, אבל לפי מידת הרחמים ראוי להמתין.

למשמע הדברים האלה רגז פרויקה־אפרים וזעק: ״מידת הרחמים תשאיר לי, כבוד הרב. לבי שבור בלאו הכי.״

ופרויקה־אפרים מצא לו רב אחר, ביפו, שהסכים לערוך חופה מיד לאחר שבלה־ יפה הוכרזה כמגורשת.
האלמנה, אשה חזקה ועליזה, רבקה שמה, הכניסה לו בנדוניה נער בן חמש שנים, עמינדב שמו, שבעים דונם פלחה, עשרים וחמשה דונם כרמי שקדים וגפנים, בית עם פסנתר וגם רפת, אך בלא אורווה. את זוג הסוסים מכרה רבקה, אחרי מות בעלה, כדי לקיים את עצמה ואת עמינדב בנה. ומאחר שגם סוסו הלבן של פרויקה־ אפרים הלך לאיבוד, כידוע, נשלח מכתב אחד לפריז, אל הבארון רוטשילד, ומכתב אחר לאודיסה, אל הועד התומך בהתיישבות היהודים בארץ־ישראל, ובשני המכתבים הוסבר הסבר היטב כי חלקות של מאה וארבעים דונם פלחה אי אפשר לעבד בלא סוסים.

הבארון והועד האודיסאי השיבו מה שהשיבו.

לימים החל נעמן, בנו בכורו של פרויקה־אפרים, מנישואיו הראשונים, לפרוט על הפסנתר שהביאה לבית רבקה, אמו חורגתו.

7.
לאחר שהביא פרויקה־אפרים את האשה רבקה אל ביתו, נתכנס וועד המושבה לישיבה יוצאת מן הכלל והרוחות סערו שם מאד. ביחוד יצא הקצף (=היה כעס) על הרב היפואי שהתיר את הנישואים. אמרו עליו שהוא מן הצבוּעים, שהרי כחצי שנה לפגי כן אסר על הצגת תיאטרון של יהודים ביפו, מפני שמצא סימוכין בגמרא שהתיאטראות הם עבודת עכו״ם (=עבודה זרה, עבודת כוכבים ומזלות). ואם כן הדבר, מניין נטל היתר להשיא לאלתר (=מיד) אלמנה לאדם, שאשתו נעלמה ועקבותיה לא נודעו?

אמת נכון הדבר, שהאיכרים מעולם לא חיבבו את בלה־יפה. ניתן לומר שאפילו שנאו אותה בליבם. אבל בני אדם לוחמים על העיקרון יותר משהם שוקדים על אהבת זולתם, מפני שהעיקרון הוא שנאת־היריב.

אך לפני שתיערך הצבעה, הוחלט לזמן את פרויקה־אפרים לישיבה, שיאמר מה שיש לו לומר להגנתו.

ואלה הדברים שאמר פרויקה־אפרים באותו מעמד:
״רבותי ואחי האיכרים, ראשית עלי להודיעכם שאני מדבר בשם שתי חלקות של פלחה ושתי חלקות של גפנים ושקדים. ומכאן דעת לנבון נקל (=לחכם קל להבין) כי בידי שני קולות בהצבעה. והשנית, ידידי ורעי, תנו אל ליבכם (=שימו לב) כי לא מאהבת נשים ולא מחמת תאוות הבשר הבאתי אשה חדשה אל ביתי. רק גאולת האדמה היתה לנגד עיני, ואיך אוכל לראות את השדות נהפכים לאדמת בור ושממה, באין עמי אשה בבית לתת יד בגידול הילדים, לחלוב את הפרות ולעשות במלאכת המטבח? אחי האיכרים, כלום לא לעבוד את האדמה באנו אל ארץ אבותינו? כלום אין עבודת האדמה שקולה כנגד עבודת הבורא? ומי אני שאחלוק על פסק דינו של הרב היפואי? איכר אנוכי, יוגב (=איכר) הולך אחר המחרשה, ולא גאון בתורה. אנא ואנא, רעי, תנו אל לבכם ואל תבגדו במטרה המשותפת לכולנו, הלא היא השאיפה הנעלה להחיות את שממות ארץ־ישראל ולהשיב את פזורי עמנו ולהביאם אל ארצנו, ארץ זבת חלב ודבש. והאל היושב במרומים, הוא יביט עלינו מגובהי מרומיו, והוא ישפוט, כי לו המשפט ולנו המלאכה לעשותה.

כך דיבר פרויקה־אפרים ביום ההוא, והאיכרים האזינו והחרישו שעה ארוכה.

לבסוף וויתרו על ההצבעה והוחלט שאם יזדמן ביום מן הימים למושבה איש גדול בתורה, ישובו ויביאו לפניו את הענין. ופרויקה־אפרים הבטיח, מצידו, כי אם מָצוא תימָצֵא בלה־יפה, האשה שנעלמה, הָשֵב יְשיבנָה אל ביתו בכבוד, וגם את האשה השניה, את רבקה, יאמץ אל משק ביתו, ככל שייפסקו הרבנים, ולא יִקפַּח חלקה (=לא תקבל פחות ממה שמגיע לה), חלילה, בשדות ובכרמים שהביאה לו בנדוניה.

והחיים שבו אל מסלולם ולא ניכר (=אי אפשר להבחין בין) ההווה מן העבר. רק הרואה ללבב הוא היודע שפרויקה־אפרים לא שכח את בלה־יפה, ובלילה היה רואה אותה בחלום ואומר לה דברי תחנונים ואהבה.