****** רקוויאם לנעמן פרקים 8

8.
כשנה וחצי לאחר הדברים האלה נתקיים בעיר באזל שבארץ שוויצריה הקונגרס הציוני הראשון ושם הופיע האיש שרבים ראו בו מלך היהודים, הלא הוא הדוקטור בנימין זאב תיאודור הרצל. וכאשר נולד לפרויקה־אפרים ולרבקה בן זכר, קראו שמו הרצל, וביום שנערכה בו חגיגת ברית־המילה נשא פרויקה־אפרים נאום. מזכיר הוועד רשם את הדברים מפי הנואם, והדברים כתובים בספר רשימות המושבה. ואם לא אכל אותו העש, ואם לא נשרף בדליקות, ואם לא פוזרו דפיו בפוגרומים שערכו הערבים על המושבה, ואם לא נרקב בגשמים, כשמנעו הטורקים את בני המושבה מלהעלות גג על בית־הוועד החדש, שנבנה בלא רשיון, הרי שהדברים עדיין חרותים שם לדורי דורות לזכרון עולם.

כך היו פני הדברים סוערים מלבר (=מבחוץ). אבל מלגו (=מבפנים) זרמו נחלי החיים בשובה ונחת (=לאט ובלי בעיות), כפי שראוי (=מתאים) לחייהם של בני מושבה. התמורות (=השינויים) התנהלו לרגל (=לפי) עונות השנה וחילופי העניינים החקלאיים, ואם נפל דבר שהוא חורג (=לא כרגיל) מן העונות, נבהלו האיכרים לראות כי לא שנה חלפה, אלא שבע או עשר שנים. ואיש אל רעהו אמר: ראה, הא, ואני לא ידעתי (=שמתי לב).

כך היה כשבאה, לפתע, אחותו של פרויקה־אפרים מן המושבה שבשרון, רוכבת על פרדה, לבדה. היא צנחה (=ירדה) מן הבהמה, עלתה במדרגות העץ של המרפסת ונפלה על צווארי אחיה, מתייפחת (=בוכה). וכששבה רוחה אליה ישבה אל השלחן, לגמה (=שתתה) מכוס התה שהביאה לה רבקה וסיפרה את סיפורה.

בסוף הקיץ שעבר נמצא בעלה הרוג בדקירות פגיון (=סכין) אצל (=על יד) מטע ההדרים החדש. בתחילת החורף מתו שתי בנותיה בקדחת והן הוו האחרונות מבין הטף (=הילדים הקטנים) ששרד במושבה, זולת (=מלבד) בנה הקטן. מעתה נותרו  (=נשארו) רק הקשישים ובן־הזקונים. אחר כך החלו מתים אבות ואמהות, ישישים וגם רווקים. בסוף החורף מת גם הבן הקטן. ״לא הנחתי  (=נתתי, הרשיתי) לקבור אותו,״ אמרה אחותו של פרויקה־אפרים, ״לפני שאעשה את חשבוני עם היושב במרומים  (=אלוהים) . עמדתי בחלון והילד בין זרועותי, ואמרתי לו: ׳נו, עכשיו אתה שמח?...׳ הוא לא ענה לי, וכי מה היה לו לענות?... פרויקה, הריני כאן בביתך, ואם אינך רוצה בי, גרש אותי.״

דמעות זלגו  (=ירדו) מעיניו של פרויקה־אפרים ורבקה חיבקה את כתפי אחותו ואמרה לה: ״איתנו תשבי, ביתנו ביתך. אבל תנחומים (=מילים של נחמה) אין בפי... מה שעשה לך האלהים, רק לו לבדו פתרונים  (=רק הוא יודע למה) .״
פרויקה־אפרים היכה באגרופו על השלחן, התה שבכוס ניתז  (=נשפך) על המפה, והוא קם ממקומו ויצא את הבית. רק לפנות ערב שב, נטל  (=לקח) בשתי ידיו את פני אחותו ואמר לה: ״הוא עוד יתחרט. הו, כמה שהוא יתחרט.״

והחיים שבו לזרום במסלולם, מתנהלים לרגל (=לפי) העונות. חלקות אדמה טובות היו לפרדסים של תפוחי־זהב, לימונים ואתרוגים. ומשפרץ (=התחיל) מסחר תפוחי־הזהב ונסחר באניות אל ארצות אירופה, קנה לו פרויקה־ אפרים אדמות חדשות ונטע גם בהן עצי הדר  (=תפוזים, לימונים אשכוליות) . באותה שנה נוסדה  (=קמה) ברית הפרדסנים בארץ־ישראל ופרויקה־אפרים נבחר לנשיא.

אל הבית הראשון, שֶבנו פרויקה־אפרים ובלה־יפה, נוספו שני אגפים חדשים ובהם חדרים לטף  (=לילדים הקטנים) , לנעמן ולשרה בני בלה־יפה, לעמינדב, בנה של רבקה מנישואיה הראשונים, ולהרצל הקטן בנם של פרויקה־אפרים ורבקה. וכן נבנה חדר מיוחד לאחותו של פרויקה־אפרים.

כשמלאו לשרה בת בלה־יפה ארבע־עשרה שנים, היתה דומה לאימה בחן ובהדרת  (=יופי) הנשיות, אבל רוחה היתה עשויה במתכונת  (=כמו) אופיו של אביה. יודעת היתה את רצונה ומטילה מרות על סביבותיה (=אומרת לכולם מה לעשות).
והיא אהבה את עמינדב, אחיה החורג, אהבה אותו בלי אומֵר ודברים (=בלי להגיד כלום). מעולם לא תבעה (=דרשה) בפה, אבל תמיד הפיקה את רצונה (=קיבלה מה שהיא רצתה). ועמינדב בן החמש־עשרה היה מסייע לה בעבודות הבית, ומאחר שהיה נער חזק כאמו, עשה רצונה של שרה ברוח חפצה, למן היום שנכנס עם אימו לגור בבית פרויקה־ אפרים.

בני־הכפר יש להם מזג סועד ואין לפניהם מעצור (=שום דבר לא עוצר אותם), כחיות הבית וחיות השדה, וכשמשכה שרה את עמינדב, בחצי היום, אל האורווה הריקה, שם טעמו שניהם מפריו של עץ הדעת, שוב לא פסקו (=הם לא הפסיקו) מלהיות יחד בכל שעה שהיתה כשרה (=מתאימה) לכך.

פעם אחת שוטט הרצל הקטן בחצר ונקלע לאורווה, והמראה שנתגלה לפניו היה מופלא מאד והוא לא. פצה פיו (=פתח את פיו) וניצב שם בדממה (=ועמד שם בשקט), עד שהבחינו בו שרה ועמינדב. נהרה (=אור) היתה שפוכה על פניו והוא אמר להם: ״קחו גם אותי אתכם.”

שרה הודיעה לו, כי אם יפצה פיו (=יפתח את הפה), הרוג תהרגנו, אבל אם ישתוק, ישתפוהו יום אחד בחבורתם. והרצל הקטן הבטיח וקיים הבטחתו.

ובתוך תענוגי הכפר וזרויותיו היה נעמן בן בלה־יפה זר ומוזר שבעתיים. ביום שהביאה אמו חורגתו את הפסנתר אל הבית, לפני כעשר שנים, הקיש נעמן בקלידיו ומאז לא פסק. מחצית היום היה עושה בבית הספר, ובמחצית השניה - שבה היו אחותו ואחיו לעזר בחצר, בבית או במטעים - היה יושב אל הפסנתר. לימים נמצאה לו מורה שסייעה בידו (=שעזרה לו). היא למדה לנגן באודיסה, לפני שבאה לארץ־ישראל, ועכשו היתה שמחה לשוב מעט אל החיים שידעה בנעוריה. אשה נכאת־רוח (=מלנכּולית) היתה, והמנגינות שלימדה את נעמן היו מנגינות יגעות (=עייפות), מהלכות־נכָאים (=עצובות), מדכדכות את הנשמה (=מעציבות) ומעלות דמעות בין ריסי העיניים. וכשראתה המורה שגם עיניו של תלמידה מתלחלחות (=עיניים שמתמלאות בדמעות) על נקלה (=בקלות), שמחה עליו שמחה עצומה והוסיפה לגרור (=להביא) אל הבית תווים של גלינקה ושל צ׳ייקובסקי, וקצת מנגינות של שופֶן, עד שיום אחד ראתה בעליל (=באופן ברור) שתלמידה הגיע למדרגה שאין בה למורתו מה להוסיף.

פרויקה־אפרים חש והבין שנעמן הוא בן של אמו, ובין איכרים לא יכירנו מקומו, ואם חפץ (=רוצה) האב שלא יאונה (=יקרֶה) לבן כל רע, עליו לעשות את רצונו. הוסכם איפוא שנעמן ייסע לירושלים, אל בית הספר למוסיקה, ויהיה שב (=וישוב, ויחזור) הביתה לחג הפסח ולראש השנה.

וכך, כשהיה נעמן בן שש־עשרה שנים, נעקר (=עזב) מבית אביו. בירושלים היה מתגורר בבית מורהו, ומאחר שלא הירבה שיחה עם הבריות כשהיה שרוי (=נמצא) בבית־ אביו, פסק לדבר כליל בבית המורה, זולת (=מלבד) מה שהוצרך לשאול ולענות לרגל לימודיו. וכשהיה פנוי מלימודים היה מהלך ליד הבתים שבצד החומה, פנקס של תווים בידו, והיה רושם לו סימנים במחברתו. כשנתייגע (=התעייף) מן ההליכה היה יושב על אבן שבצד הדרך ומביט ברקיע הכוכבים ועיניו מתמלאות דמעות.

לאחר כמה שנים, בפריס שבצרפת, היה הוגה (=מהרהר) הרבה בלילות הללו שעשה בירושלים, והיה אומר בליבו שהיו אלה שנות חייו היפות ביותר.