****** רקוויאם לנעמן
פרק 9
כשתי שנים לפני שפרצה (=התחילה) המלחמה העולמית הראשונה נעשו תפוחי־הזהב של ארץ־ישראל סחורה עוברת לסוחר בכל רחבי אירופה. הפרדסנים המתעשרים כינסו אסיפה והחליטו לשגר (=לשלוח) שליח אל העולם, שיקשור קשרים מסחריים ויטווה (=יקים) רשת של סוכנים וישכור מחסנים ואניות.
פרויקה־אפרים קיבל על עצמו לִגלות למקום מסחר ואמר לנאספים שבאותה אסיפה כי הוא מקבל עליו את דין האגודה ונכון לטלטל עצמותיו באניות וברכבות, ובלבד שיתבסס מצבה הכלכלי של ארץ־ישראל, כדי שיוכל העם היושב בציון לקנות קרקעות (=אדמות) נוספות ולהאדיר (=להגדיל) את כוחו של הישוב הצעיר, עד לגאולה השלמה. גם לפניו היו שליחים יוצאים מארץ־ישראל אל העולם, אלא שהללו יצאו לקבץ נדבות, ואילו פרויקה־אפרים היה הראשון מבין הנחשונים (=החלוצים) שקיבל עליו יסורי גלות לשם מטרות מסחריות, שהן יסוד־מוסד (=בסיס חשוב מאוד) לבניין הארץ בדרך העבודה והאידיאלים הנשגבים (=הגדולים, החשובים מאוד).
באותה שנה היה נעמן בן העשרים ושתים משמש מורה למוסיקה בירושלים. לאחר שסיים את חוק לימודיו באקדמיה, לא שב אל בית אביו אלא היה מתגורר בחדר שכור בנחלת־שבעה. רוב זמנו היה עושה באקדמיה, אבל כמה תלמידים מובחרים היו באים אצלו לחדרו, נערים נלבבים (=נחמדים) מבני המשפחות המיוחסות, וזולתם (=מלבדם) לא היה נעמן מתרועע (מתחבֵר) עם שום בריה (אדם). מעולם לא פתח בשיחה עם העלמות (=הבחורות) שבאקדמיה והיה מתיירא (=פוחד) מפניהן. אבל את תלמידיו הנערים אהב אהבה עזה, מסותרת.
כשבא פרויקה־אפרים לירושלים, ליטול ברכת פרידה (=להגיד שלום) מבנו, גילה נעמן את אזנו כי נפשו יוצאת (=הוא רוצה מאוד) לנסוע לפריס, שם הוא מבקש לשוב אל ספסל הלימודים. בן עשרים־ושתים היה נעמן, דומה לאמו בפניו, בתנועותיו ובדיבורו המלחש; והאב הביט בו שעה ארוכה ומחשבות נוראות הציפו את לבו, ופחד פתאים אחז בו.
ופדויקה־אפרים אמר: ״ובכן, ניסע־נא שנינו לאירופה. אתה לפריס ואני אל לונדון (=ללונדון)... באותה ספינה נפליג למרסיי, נעמן. מה אתה אומר על כך?״ נעמן השפיל עיניו ואמר: ״תודה, אבא.״
מיד לאחר הפסח ירדו שניהם ליפו והפליגו באניה צרפתית למרסיי, שתי שנים לפני המלחמה.