****** רקוויאם לנעמן, פרק 20ב׳
בעוד המסובים מברכים את בני הזוג ונפנים אל השלחנות הערוּכים בכל טוב, היה אֶליקוּם מבלה בחברת כמה צעירים מיקירי ירושלים, ספרדים עם אשכנזים שנזדמנו לחתונה, מי בזכות קירבת־משפחה ומי בזכות קשרי מקצוע המשפטים ומסחר הקרקעות. וגם אורחים ערביים היו שם, מנכבדי ירושלים. ובתוך אותה החבורה, כשהיין נמזג והכוסות מקישות זו בזו, והרוחות כבר שרויות בגילופין (=שיכורים), היה אֶליקוּם נושא מדברותיו (=דבריו) ומלהג (=מקשקש) ואומר: ״אני יש לי שאלה לשאול, ואני רוצה להבין... פשוט מפני שאינני מבין דבר אחד: לאן פניכם מועדות (=לאן אתם רוצים ללכת?) , אתם כולכם, כאן? הנה, גם אחי כבר נעשה עורו־דין, ואתם כולכם גם כן... מה אתם? סוחרים, סרסורים, גורפי־ממון, או מה?... לאן כל זה הולך? כלומר: לשם מה? והרי אנחנו כאן יש לנו עסק עם ארץ־ישראל... זאת אומרת, חלום. או איך נאמר? אידיאל... רוצים לתקן משהו שנפגם (=התקלקל), לשנות, לרפא איזה מום, או נגיד לרפא מחלה... כן, מחלה יהודית, אבל גם מחלה עולמית... אני אדבר ברור, בלי שום עקיפין... נאמר כך: שבנו הנה אחרי אלפיים שנים, אז למה עשינו את כל הטילטול הזה? זוהי השאלה. למה פה אנשים נהרגים ומתים? למה היה לנו כל העניין? ואני אומר: כדי להגשים חלום... חלום. אז מה חלמנו, מה? חלמנו עולם יפה, אנשים יפים, איזה נקיון, איזו מין שמחה אחרת, חדשה, שבגלות אי אפשר למצוא אותה... והנה, מה? עורכי־דין, בנקים, עבודה זולה, מנצלים את הערבים, מתחנפים לאנגלים ומקבלים כל מיני משרות... מה זה? זה טינופת (=דבר מלוכלך מאוד). בשביל זה לא כדאי, רבותי... תחשבו בעצמכם ותענו לי: היה כדאי לבוא אל ביצות וקדחת ורציחות, כדי להיות עורכי־דין ולעבוד בבנק?... תסתכלו אל החלון, רבותי, ותראו איזה אור נהדר שפוּך על ירושלים, איך האבנים בוערות, רבותי... יש כאן אש נפלאה, צאו אליה והִשרפו בה, הִזדככו באש הזאת, רבותי; זוהי הזדמנות שבאה לעמנו פעם באלף שנה, פעם באלפיים, בעצם... אז מה? עורכי־דין, לבלרים, פקידים, סרסורים, הה? ככה זה? אני שואל, מה פתאום?״
קולו היה מנסר ועולה וכל באי החתונה (=האורחים בחתונה) שמעו את סופי דבריו וכמה מהם היו נדהמים, בעוד האחרים מגחכים ותמהים ושואלים זה לזה: מי הפרחח? וכשנודע לבאי החתונה שהוא אחיו של החתן הוכו בתדהמה, מפני שעובד דוקא עשה רושם טוב.
ולאורחים הערביים נאמר, שאחיו של החתן נשא נאום ברכה לכבוד החתונה.
רק אפרים, שהיה מאזין לדברי נכדו, חייך בינו לבין עצמו, וגחן על אוזנה של רבקה ולחש לה: ״את כישרון הנאום הוא ירש ממני, רק חבל שלא ירש גם כמה תכוּנות אחרות. אילו דיבר את הדברים האלה לאחר שהיה לו כבר פרדס או בית־ חרושת, מילא. זה אפילו טוב. אבל ככה, ריק וערום? ידעתי שצריך להשגיח על הילד הזה... לבי אומר לי. מכיר אני כמה אברמסונים שאינם בדיוק אברמסונים. צריך יהיה לקחת את הבחור בידיים.”
הנאספים נהגו באֶליקוּם ובנאומו כפי שנוהגים באדם הלום־יין (=שיכור) והם צחקו, וכמה מהם אפילו מחאו כף, ושבו אל מה שהגישו לפניהם אל השולחן.
עובד היה נרגז (=כעס), אבל רחל הרגיעה אותו ואמרה שאחיו דוקא נחמד מאד. מדבר יפה ואין עליו אימת הציבור. חבל שלא למד משפטים. שרה ועמינדב חשו אל בנם הצעיר בבהלה, הביאו אותו אל חדר צדדי, ועמינרב אמר לו, שאם אין הוא מסוגל ללגום לגימה, ישתוק לפחות ולא יעשה בושות ביום כזה ובשעה כזאת.
“אבא,״ אמר לו אֶליקוּם, ״יש לי עוד משהו להגיד לך, והפעם זה באופן פרטי. תשמע היטב: בעוד שבוע אני הולך לקיבוץ. נגמר. ואל תתרגז. יש לי בשבילך גם הפתעה נעימה; בשבילך וגם בשביל אחי העורך־דין. אני מוותר לכם על הירוּשה. אני אין לי צורך לא בכסף ולא בבית־חרושת. איך זה מוצא חן בעיניך?״ “אנחנו עוד לא הולכים למוּת כל כך מהר,״ אמרה לו שרה אמו, ״ואתה אל תקשקש לי על ירושות. אף אחד לא משאיר לך עדיין שום ירוּשה. ועל הקיבוץ שלך נדבר בבית. עכשו תכפתר את הכותונת ותשב אל השלחן כמו בן אדם מן הישוב.”
״כן, אמא,״ גיחך אֶליקוּם לעומתה. “לפקודתך, המפקדת!״ הוא הצדיע לפני אמו וצעד קוממיות אל חדר האורחים, וכשהופיע שם שבו כמה מן המסובים ומחאו לו כף, למגינת לבם (=לצערם) של אמו ואביו.
מקץ שבוע (=אחרי שבוע) נטל אֶליקוּם את ספריו ואת תקליטיו ונסע מן הבית, ולאחר כמה ימים קיבלו הוריו אגרת (=מכתב), שבה אֶליקוּם מזמין אותם לבוא ולהתארח אצלו בקיבוץ.
מן האגרת נתברר שהלך לקיבוץ שבקרבת־מקום, בין תל־אביב לבין המושבה שבה סבא שלו גר. מסתבר שאפרים לא היה פזרן מופלג, והכספים שהיה נותן לנכדו לא הספיקו לו למסעות רחוקים; שאם לא כן, בוודאי היה מגיע במסעותיו - כשהיה נעלם מן הבית לשבוע או לשבועיים - עד לגליל, והיה נוטה אוהלו שם. ובכן, גם זו לטובה. רוח של שטות, סופה שהיא חולפת, ככל סערת־קיץ, ואֶליקוּם איננו שוטה עד כדי כך שימיר את בית הוריו בקיבוץ. מחר מחרתיים ישוב הביתה ואמו תקנח לו את חטמו יפה יפה.