****** רקוויאם לנעמן,
פרק 25א׳

כשאמר אייבי קורדו - בנאום שנשא באזני הידידים - כי עמנו הוא עם של תרבות בעיקרו, לא ידע בעצמו עד כמה צדק בדבריו. מכל מקום צדק בכל הנוגע לנשים.
בתחילת פריחתם של עסקי האמנות בבתיהם של רון, ירון, לרון וכו׳ ושמואלזון,
היו נשותיהם ציפי, שוש, שולה, סילבי וכו׳ מבזבזות את הכסף על השמלות שהיו קונות בבוטיקים של אייבי קורדו, עד שהגיעו למדרגתן של נסיכות ממש: שימלה שנקנתה בראשית החודש כבר היתיה משמשת סמרטוט לניגוב אבק בסופו של החודש, אם לא גנבה אותה העוזרת. אלא ששלב ראשוני זה של תרבות הביגוד לא נתמשך הרבה. עד מהרה נוכחו ציפי, שוש, שולה וסילבי, שבעצם אין הן תגרניות- בשוק, אלא הן צינורות להפצת האמנות הישראלית בעולם ולקידום היצירה המקורית. ולמן הרגע שהפציע רעיון זה בלב, נקלט ופרח והתפתח עד כדי כך, שהצינורות הללו נתמלאו ענווה והגיעו למסקנה שעליהן ללמוד תולדות האמנות, אם חפצות הן להיות מסוגלות לשכנע את הקונים ולהעלות את המחירים: ומי שחפץ (=רוצה) בעלייתם של ערכי תרבות חייב ללמוד את המקצוע.
ולרגל הביקוש הופיע ההיצע: בחצרות אחוריות של הרחובות הראשיים, וכן בבנייני העיריות של פרברי תל-אביב, נפתחו קורסים לקרמיקה, לשירה ולתולדות האמנות, וציפי, שוש, שולה וסילבי נרשמו לקורסים הללו וגם נפגשו שם עם משוררים וציירים. לסופו של קורס כזה, מקץ שבועיים או חודש, היו נוסעות להשתלמות בחוץ-לארץ ורואות במו עיניהן את המוזיאונים החשובים ביותר. כמה מהן חזרו מעוטרות בדיפלומות של ארכיטקט-פנים ולימים נעשו אדריכליות- צמרת נודעות, ובידיהן הוּפקד לקשט את דירותיהם של גדולי הדור, את משרדי הממשלה ואת מועדוני הלילה, במקום שזונות-הצמרת אולי לא ידעו להעריך את האומנות, אבל ספריות-הצמרת, שגם הן השתלמו בחוץ-לארץ, במכונים לפיאות- נכריות ולצביעת-שיער, ידעו להעריך את המאמץ.
אותו גל גואה של תחייה אמנותית נתן אותותיו (=השפיע) כמעט בכל בית שהיה לו תקציב לתרבות. באותו פרק זמן הופיעו בבתיהם של אנשי הצמרת מנורות-שלחן, למשל, שהיו עשויות מפרסות-סוסים שכופפו אותן אומנים מיוחדים, על פי הזמנתן של ציפי, שוש, שולה או סילבי. כן הופיעו מנורות שלחן עשויות מקדרות-נחושת, שלפנים בישלו בהן הנשים הפרימיטיביות של הערבים את ארוחותיהן. היו גם מנורות-שלחן עשויות מביצי בת-יענה והיו מנורות-שלחן עשויות ממאזניים של חנות מכולת, והיו מנורות-שלחן עשויות מאסלות. כל בית וטעמו האישי וכל בית קונה בבוטיק מיוחד לו, המייצר במיוחד בשביל קוניו, עד שמקץ שלש-ארבע שנים היו כל הדירות דומות זו לזו: דהיינו, כולן מקושטות בטעם אישי, מעודן ומיוחד ליושביהן.
ומאותו מקום - של מנורות-שולחן - רק צעד אחד לריהוט אישי מיוחד בשביל דירות הצמרת: במקום כסא - אוכף של גמל (הבאנו את ראשוניותו של המידבר אל הציויליזצ-ד״ וזה עימות מעניין ונועז); במקום שלחן - אבן ריחיים מאהלי הבדווים של סיני(המכשיר שעשו בו קמח בשביל לחם - ישמש עתה למזונות המעודנים של חוץ-לארץ); וכן נפוץ המנהג לשבת על הריצפה, בהתאסף האורחים, ולחלוץ את הנעליים, מפני שהסיסמה היתה Relaxation, שזה סימן ההיכר של השתחררות ממוסכמות זעיר-בורגניות. עד מהרה נשתחררו הכל ממוסכמות, ובבואך אל דירת-צמרת היו עיניך נתקלות באגודלי רגליהן המעוקמות כלפי-פנים של הגבירות השרויות Relaxations, כשצפרני הרגלים צבועות בשחור, בירוק ובאלומיניום - תאווה לעיניים וגם נועז.
גם אל הכתלים הגיעה התרבות, ועל המדפים היו ניצבים אוספים של ארכיאולוגיה, ממה שהביאו הבעלים מן השטחים, כשהלכו לשרת במילואים. ובכל בתי-הצמרת היו כלי-חרס מיוחדים, ארכיאולוגיים, עם חתימתו של שר בישראל; מי שהכיר את השר אישית קיבל כלים כאלה במתנה; ומי שלא זכה, שילם בכסף מלא, בחנויות של ניו-יורק, כשעשה בביקור השתלמות שם. וכך חזרו הפריטים הארכיאולוגיים של ארץ-ישראל אל ערש מכורתם, בבחינת ׳ושבו בנים לגבולם׳ - מסימני-ההיכר של דור התחייה.
היו אלה ימיה הגדולים של ארצנו, ימים שבהם לא נאלצו הבריות להילחם בחזית, מפני שניצחו במלחמה, ועל כן יכלו לעשות חייהם קודש לעניינים רוחניים, לדברים המעודנים שרק מי ששרוי ברוב טובה יכול להרשות לעצמו להתמכר להם. רצה המזל, שבאותו פרק זמן המציאו בעולם את הגלולה נגד ההריון, ואף זו שיחררה את האשה מדאגה ואת הגבר הממוצע עשתה צעיר יותר, וכך נתמזגו הישגי המדע עם כמה משיאיה של התרבות והיו לבליל (=תערובת) אחד, קל לבלוע ולפלוט במהירות מפליאה, כדי שלא להחמיץ שום הזדמנות.
וכדי שיהיה בידי הנשים פנאי לקלוט ולפלוט מקסימום של תרבות ועידונים אחרים של החיים, עלה בדעתה של ציפי ירון רעיון יפה: באחת הנסיעות שנסעה עם בעלה וילדיה לחוץ-לארץ, התארחה אצל יהודי אחד, מאלה שקנו ממנה תמונות בליל-שבת. וכיוון שהאירוח לא עלה בכסף, שהתה משפחת ירון אצל אותו יהודי שבניו-יורק כחודש ימים, ולפני ששמו פניהם לשוב למולדת, אמדה ציפי למארחיה: ״מה דעתכם שנשאיר אצלכם את אחד הילדים שלנו לשנת הלימודים הבאה, כדי שילמד אנגלית?״ היהודים הניו-יורקים הסכימו, וציפי שבה הביתה וסיפרה לחברותיה כיצד עלה בידה לסדר את ההיטל-מאכערס התמימים והעשירים.
״בנוסף על כך,״ אמרה ציפי, ״לא יזיק לי לנוח קצת מעבודות הבית. מה גם שיש לי תכנית לעבור קורס מיוחד לבאטיק ולעבודות אמאיל.״ שמעו זאת שוש, שולה וסילבי ונתקנאו בציפי קנאה גדולה. כשנסעו שוש לרון, שולה אורן וסילבי רונן, הן, בעליהן וילדיהן לחודלארץ, הגדילו לעשות: שוש השאירה שלשה ילדים לשנתיים אצל מיליונר בלונדון; שולה השאירה תאומים בפריס וסילבי מסרה את בנה יחידה לאימוץ-זמני בלוס- אנג׳לס. בן זה לא היה מוצלח ביותר, וקשה היה לו לעמוד בפירוד מהוריו, וכשהיה כותב הביתה ואומר שקץ בחייו מעצמת הגעגועים, היתה סילבי קוראת את מכתביו באזני חברותיה ומפרשת: ״תראו איך שהוא קשור אלי. תראו לי עוד ילד שיהיה ככה קשור אל אימו. תשוו את זה עם הנוער שבגולה, אלה שמעשנים חשיש ואופיום ובורחים מהבית. תמיד אמרתי שהמשפחה הישראלית זה מופת ודוגמה של קשר נפלא בין הורים לילדיהם.״
כאשר דרסה מכונית את בנה של סילבי והוא הוחזר ארוז בגבס אל בית אמו, טיפלה בו סילבי במסירות נפש, עד שהיה מסוגל להלך על רגליו בעזרת קביים. שנה תמימה טיפלה בו, והיתה זו הוכחה נוספת לעומק הקשר ועוצמת הרגש בקרב משפחות ישראליות.
חברותיה היו מתפקעות מקנאה וזוממות מזימות לנצח אותה אפילו בהישג אשר כזה.
ובידי כמה מהן עלה הדבר.
ממש לא יאמן. אבל עובדה.
ובעוד הנשים משתחררות ומפיצות אמנות, ושרויות Relaxation בביתן, בבוטיקים שלהן ובחצרות האחוריות, אירע שדווקא גורלו של הגבר לא שפר עליו ביותר. שכן, כך גורלם של גברים, לפעמים, בחברות מסויימות, שבהן הגבר אמור להיות גיבור. ואיזהו גיבור? האיש שדעתה של אשתו נוחה ממנו, מפני שהוא עושה את המוטל עליו.
אשר לגבר שלנו, Relaxation היה ממנו והלאה. שהרי משנתרבה הכסף- שבעין צריך היה להשקיעו איפה שהוא, היו גברים שנעשו שותפים באיטליזים; והיו מעודנים יותר, שבחלו (=שלא מצא חן בעיניהם) באיטליז וקנו סטיקיות; אבל מאחר. שלא היו בקיאים (=מומחים) בעסקים שכאלה, הפסידו כסף, ועד מהרה החלו הולכים אצל יועצים ומשקיעים בניירות-ערך. ומן המפורסמות הוא (=זה ידוע), שמי שיש לו ניירות מעיין במדורי-הבורסה של העתונים. נמצא שבבוקר השכם היה כל גבר בישראל נותן עינו בעמודי הבורסה וחזקה עליו שמצא כמה מניירותיו עולים במחיר וכמה מהם יורדים. על העליה שמח מעט, אבל על הירידה הצטער הרבה, וכבר היה אותו יום אבוד לעניינים אחרים. בבואו למשרדו, היה מצלצל אל היועץ לניירות-ערך, ואחר הצהריים היה שב ומצלצל אליו, לדעת בכמה נמכר.