סלאח שָבָתי: משום מקום לשום דבר
אלה שוחט
מעוּבָּד

בסרט “סלאח שָבָתי” שהוא “קלאסיקָה” של הקולנוע הישראלי, גיבור הסרט יורד מן המטוס בהתחלת הסרט, הוא נוחת (lands) בישראל - איש בלי זֵהוּת, בלי עבר קולקטיבי. עד סוף הסרט לא יודעים מאיזה ארץ הוא בא. הצעדים הראשונים שלו בארץ לא מוּצגים (=לא מציגים אותם) מנקוּדת המבט שלו אפילו לרגע אחד. נקודת המבט היא נקודת המבט של הוותיקים.

למעשה, ארץ המוצא של סלאח לא קיימת בכלל, היא לא במציאוּת. מה שקיים אלה הסטריאוטיפים של המזרחים כפי שהם נראים בעיניים אשכנזיות. האיש לובש פיז’מה “כמו עיראקים”, התנ”ך ובית-הכנסת שהוא מתייחס אליהם “באים מתימן” וה”קריזָה” (=שיגעון, כעס) שלו “מָרוקאית”. העָרָאק והשֵש-בֵֵּש שלו משוּתפים לכל יהודי המזרח. צוּרת הדיבוּר שלו אמוּרה להיות “מזרחית כללית”. בתמונת הסיום של הסרט “המזרחי ה”פרימיטיבי” עדיין משחק שֵש-בֵֵּש במשׂאית שלוקחת אותו לשיכוּן שהאחרים המערביים הכינו בשבילו.

כשהסרט יצא, המימסד והביקורת יצאו כנגד הסרט. גולדה מאיר, ראש הממשלה של אז, התנגדה לשלוח את הסרט להוליווּד כי היא היתה מזוּעזעת במיוחד מהקטע שבו מחליפים את השלטים של התורמים. גם אבא אבן שהיה שר החוץ אמר ש”לא רָצוּי (=לא כדאי) להציג את הארץ והחֶברה בצורה שיכולה להתפרש באופן לא נכון.” גם העיתונוּת קראה למנוע את הצגת הסרט בחו”ל (=בחוץ לארץ) ויצאה נגד הסאטירה האנטי-מימסדית. אבל בנוגע לדרך שבו המזרח מוּצג בסרט לא היו חילוּקי דעות בין אלה שיצרו את הסרט לבין המבקרים שלו.

אפשר לומר שהסרט “סאלח שָבָתי” הוא ביקורת על המימסד אבל הוא לא מסביר את “בעיית הפער” בין המזרחים והאשכנזים ולא את ההסברים של המימסד ל”בעיית הפער”. הסרט משתמש בסטריאוטיפים של המזרח כדי לבקר את המימסד אבל רק הדמוּת המרכזית בסרט היא מזרחית. נקוּדת התצפית (=הפרספקטיבה) של הסרט היא לא מזרחית. התמימוּת של סלאח היא לא רק אמצעי להתקיף את הקיבוצים והמושָבים אלא גם ללעוג לסלאח עצמו ולכל מה שהוא מייצג לִכאורה. אֶפרים קישון שיצר את הדמוּת של סלאח בטור השבוּעי שלו בעיתון “מעריב”, בנה את הבערוּת (ignorance) של סלאח על-סמך הסטריאוטיפים שנמצאים בחברה וגם כדי ללעוג למזרחים. סלאח לא התקבל על ידי הביקורת כקָריקטורָה של מקרה פרטי, אלא כסיכוּם של איזושֶהי מהוּת מזרחית—טיפוס שהוא חם במישור החיובי, אבל גם הוא עצלן*1*, שיכור, מדכא נשים ואנאלפאבית פרימיטיבי.

סלאח, כפי (=איך) שכבר ראינו, מגיע לארץ מ”שום-מקום” אי-שם “במזרח”. זאת תמונה שמאמצת את ההיסטוריוגרפיה הדומיננטית שֶבָּה יהודֵי ארצות ערב והאיסלם מופיעים על במַת העולם רק כשרואים אותם על המפה של מדינת ישראל. בהתאם (=לפי) לההיסטוריוגרפיה הזאת ההיסטוריה של יהודי ערב מתחילה ב”מרבד הקסמים” (זה השם של העלייה של היהודים מתימן) או ב”עזרא ונחמיה” (זה השם העלייה של יהודי עיראק).

את האשכנזים בסרט מייצגים טיפוּסים מרקע שונה. לאשכנזים יש כל מיני מקצועות—קיבוּצניקים, מנהלים, עובדת סוציאלית, האשכנזי של המעברה, נהג מונית עם הכנסה טובה, זוּג עשיר, נציגים תָכְכָניים (conniving) של מפלגות שונות ותורמים יהודים משיקגו ומניו-יורק. המזרחים, לעוּמתָם, מופיעים כקבוצה אחידה בלי הבדלים. הזהוּת שלהם נובַעַת (=באה) מהזהוּת של סלאח וזֵהָה לו. רק שני הילדים שלו, שמתחתנים בסוף עם אשכנזים זוכים להצגה אינדיווידואלית מסוּיימת, אבל לא כמזרחים, אלא כצעירים בדרך לזהוּת צברית חדשה. הפריבילגיה הזאת ניתֶנֶת להם ב”שוטים” (shots) עם בני הזוג האשכנזים שלהם.

לפי האידיאולוגיה שמַנחָה (=מובילה) את הסרט “סלאח שָבָתי” המצב של המזרחיים בישראל הוא תוצאה של ארצות המוצא הלא-מפוּתחות שלהם ושל והתכוּנות הלבנטיניות*2* שהם הביאו איתם משם, ולא של האופי של החברה הישראלית. בתחילת הסרט, כשסלאח מגיע למעברה, הפעולה הראשונה שלו היא לא לחפש פרנסה (livelihood), אלא לשחק שֵש-בֵֵּש, וגם כשיש לו ההזדמנות “להסתדר” בסוף הסרט, הוא עדיין משחק שֵש-בֵֵּש במשׂאית שלוקחת אותו לשיכון. מכאן אפשר להבין שקשָיֵי הפרנסה של המזרחי הן תוצאה של ההתמכרות “הטבעית” (natural addiction)  שלו לשֵש-בֵֵּש ולעראק.

המהוּת המזרחית מוּצגת בסרט כמנוּגדת למהוּת האשכנזית. למשל: משחק השֵש-בֵֵּש בין סאלח ופינקלשטין במעברה. המשחק הזה מתקשר בעיני אנשים רבים לאורח החיים (=לדרך החיים) של אנשים עצלנים שלא אוהבים לעבוד, וסימן לאינטליגנציה נמוכה. כשהסרט עובר לקיבוץ התמונה הראשונה של הקיבוץ היא תמונה של שני חברי קיבוץ שמשחקים שַחמָט, מישחק שנחשב למשחק שצריך בשבילו ל-I.Q גבוה.

הבטלה (idleness) של סלאח היא ההסבר לנֶחשלות (backwardness) שלו. לא רק שהוא לא מפרנס את משפחתו (=המשפחה שלו), הוא גם לוקח את שכר העבודה של הילדים שלו כדי למַמֵן (=לשלם) את ההתמכרויות שלו והוא גם משתמש בנישואים של הבת שלו כדרך לעשות כסף. סלאח גם מצהיר (=אומר) שהוא מסרב (=לא מסכים) לדבר עם נשים. הסרט עצמו נותן לאשתו של סלאח זכות דיבור רק פעם אחת, וזה בדיאלוג שבו היא מאשימה את בעלה במצב הרע שלהם, סלאח, במונולוג שלו בפני אלוהים מצדיק אותה.

הדמות של סלאח מוּרכבת מרשימה של דברים שחסרים: הוא מגיע משום-מקום; הוא בא מעולם של חוסֶר ציוויליזציה; אין לו שפה, אין לו תרבות ואין לו יֶדַע טֶכנולוגי; אין לו נכונוּת (=רצון) לעבוד ולמעשה אין לו כישורים או מיקצוע. לעומתו האשכנזי שעומד איתו בתור בלשכת העבודה מוּצג כטכנאי שיניים.

המימסד הישראלי טען, ועדיין טוען, שישראל קיבלה את כל העולים באופן שווה. הטענה הזאת מתחזקת כשהסרט מראה שלשכת העבודה שולחת את המשכיל (educated person) האירופי לעבודת יֵיעוּר יחד עם האנאלפבית המזרחי. למזרחי גם אין שום יֶדַע טכנולוגי כמו בתמונה של השיכון שבה כל בני המשפחה מתפעלים מטכנולוגיות “ישראליות” כמו מתגי חשמל והברזים. הסרט משקף את הפולקלור הצברי כאילו יהודי המזרח הגיעו ממקומות שאין בהם מגע עם ציוויליזציה טכנולוגית. כאילו אלכסנדריה, בגדד, קזבלנקה וטהרן היו מידבר בלי תעשייה וטכנולוגיה.

המפגש (=פגישה) של המזרחי עם “המאה העשרים” מתאַפשֵר, לפי הסרט, הודות (=בגלל) למדינת ישראל. הביקור של בני משפחת שָבָתי בבניין מודרני אמוּר להראות שהמעברה היא הסביבה הטבעית של המזרחים, ואלמלא (if not for) הציונות שהצילה את משפחת שָבָּתי היו היהודים אלה נשארים בגלוּת המסכנה. אבל כשיוצאים מחוץ להיסטוריוגרפיה הציונית הדומיננטית מגלים שעבוּר רבים מן המהַגרים (=העולים) המזרחים העלייה לארץ הביאה לשינוי לרעה בתנאי החיים שלהם, ברמת המגוּרים, בעבודה ובמזון (=אוכל).

הסוציולוג שלמה סבירסקי טוען שהאשכנזים הסתתרו מאחורי המוּשג “חברה ישראלית”, הם ראו את החברה הישראלית כחברה כמודרנית, והם ראו את האשכנזים כמגלמים (embody) את הערכים של הדמוקרטיה, המדע והטכנולוגיה. למעשה, המודרניוּת של האשכנזים התממשה (=הפכה למשהו ממשי) בעזרת העלייה של המזרחים “המסורתיים” שסיפקו את כוח העבודה הנחוּץ (=שהיה צריך אותו) לפיתוח הכלכלי המזורז של המדינה.

במסגרת הקומדיה התכונות הלֶבנטיניות*2* של סלאח מעוררות רק צחוק וסלחנוּת פָּטֶרנָליסטית מצד הצופים בסרט. הסרט מראה שהמימסד הצליח לחנך את סאלח ולגרום לילדים שלו להתבולל באשכנזים.  ב- HAPPY END של נישוּאי תערובת (mixed marriage) כפולים. הילדים של סאלח מוּצגים כילדים שנגאלוּ (were redeemed) מהעבר החשוּך  שלהם ומן ההווה של המעברה. מי שגאל אותם הם הצברים של הקיבוּץ. את סלאח עצמו ואת יתר החָמוּלה (=המשפחה הגדולה) מעבירים לשיכונים והקומדיה הקלאסית חוגגת את ההמשכיוּת הישראלית, את מותו של “דור המדבר” (the wildernes generation) המזרחי, ואת הלֵידָה המעורבת של ישראל היפה. השיוויון והאחדוּת מוּשָׂגים (=משיגים אותם) באמצעוּת איחוּדו של הזוּג המעורב.

*1* המזרחי, שהחברה הישראלית ניצלה אותו בעבודה בלתי מקצועית ובשכר נמוך נחשב לעצלן.

*2* הלֶבַֿנְט (מצרפתית: Levant) הוא מונח גאוגרפי ותרבותי שכולל החלק המזרחי של אגן הים התיכון את תורקיה, סוריה, לבנון, ישראל, ירדן, מצרים, ועיראק. הישראלים השתמשו (ויש כאלה שעדיין משתמשים) במונח “לְבַנטיני” לתיאור שלילי של אדם שהאופי שלו, ההתנהגות שלו או התרבות שלו קרובים לתרבות המזרח (השלילית) בניגוד לתרבות ה”אירופית” (החיובית).