*** סלולרים מרגיזים,
מתוך עיתון “הארץ”, 3 לנובמבר 2010

בזמן האחרון יצא לי לנסוע כמה פעמים ברכבת. הקרונות של הרכבת דווקא דֵי נחמדים: יש ריפוד כחול, מיזוג אויר, חלונות רחבים. אבל הנוסעים כל כך נחמדים. הם מדברים כל הזמן בסֶלולרי שלהם.

לעזאזל, זה באמת כבר יותר מדי.

לא רק ברכבת. בבית קפה. בקולנוע. בחדרי ההמתנה. במעלית. בסופרמרקט. כאן. שם. ובכל מקום. שיחות קצרות, מְטוּמטָמות, מַרגיזות.

“הלללללללללו, מה הענינים? כן? יופי... אני  עוד מעט מגיע מָאמי, ביי”.

ועוד לא הגענו למיליוני הרינגנטונים מְטַמטְמים את מוחֵנו. והעולם שותק. אין מנוחה לרגע. אתה, זאת אומרת אני, לא שורד נסיעה כזו בלי שימוש באוזניות. מה יהיה?

אולי הגיע הזמן להפסיק להשתמש בניידים (=טלפונים סלולרים) במקומות ציבוריים הומֵי אדם (=מקומות שיש בהם אנשים רבים מאוד). מי שצריך לדבר בדחיפות, שיחכה כמה דקות, ושיבצע את זממו (=יעשה את המעשה הרע שלו) ברחוב, או השד יודע איפה, רק לא כשהוא יושב לְיָדי.

אנשים התנגדו לחוק נגד עישון במקומות ציבוריים, אבל הם התרגלו. מישהו מֵעיז היום להדליק סיגריה באוטובוס?

מי בעד חיסוּל הטֵרור (הסלולרי)? שֶיָרים את ידו.