סיפור אחרון וזהו
אתגר קרת

בלילה ההוא, כשהשֵד בא לקחת ממנו את הכישרון שלו, הוא לא התווכח או יִילל או עשה בלגאן.  ״מה שפייר-פייר,״ אמר, והציע לשֵד כדור שוקולד ‘מוצרט’ וכוס לימונדה. ״היה נעים, היה טעים, היה סבָּבָּה. אבל עכשיו הגיע הזמן, והנה אתה כאן, וזאת העבודה שלך. אני לא הולך לעשות לך  מזה עניין. רק אם אפשר, הייתי רוצה עוד סיפור אחד קטן לפני שאתה לוקח אותו ממני. סיפור אחרון וזהו. ככה שישאר לי עוד איזה משהו מהטעם בפה.״ השֵד הסתכל בעטיפה הכסוּפה של  השוקולד וידע שעשה טעוּת שהסכים לאכול. תמיד זה הנחמדים שעושים לך הכי הרבה  בלאגנים. עם המגעילים לא היתה לו אף-פעם בעייה. באים, מוציאים את הנשמה, פותחים את  הסקוץ’, שולפים ממנה את הכישרון, וזהו. הבנאדם יכול לקלל ולצעוק עד מחר. הוא, בתור שֵד,  כבר יכול לסמן וִי קטן בטופס ולעבור לשם הבא ברשימה. אבל הנחמדים? כל האלה עם הדיבוּר השקט, הממתקים והלימונדות - מה אתה כבר יכול להגיד להם? ‘טוב,’ נאנח השֵד ‘אחד אחרון.  אבל שיהיה קצר, הא? כבר כמעט שלוש, ויש לי לפחות עוד שתי כתובות להספיק היום.’ ‘קצר,’ חייך הבחור בעייפוּת ‘קצרצר אפילו. שני עמודים גג. אתה יכול לראות בינתיים טלוויזיה.

אחרי שחיסל עוד שני ‘מוצרטים’, השֵד התרוֵוחַ לו על הספה והתחיל לשחק עם השָלַט. בינתיים,  בחדר השני, הבחור שהביא לו את השוקולדים, המשיך לדפוק על הלוח מקשים בקצב קבוע ולא  נגמר, כמו מישהו שמתקתק בכספּומט איזה קוד סודי של מיליון ספרות. “הלוואי שיצא לו משהו ממש יפה,” חשב לעצמו השֵד ובהה בנמלה שדישדְשה עכשיו על המסך בסרט-טבע שבערוּץ  שמונה. משהו כזה עם הרבה עצים וילדה שמחפשת את ההורים שלה. משהו עם התחלה  שתופסת אותך בביצים, וסוף כל-כך קורע, שאנשים פשוּט יתחילו לבכות. הוא היה באמת בנאדם נחמד, הבחור הזה. לא סתם נחמד, אחד עם כבוד. והשֵד קיווה בשבילו שהוא כבר ממש בסוף. השעה היתה אחרי ארבע, ותוך עשרים דקות, חצי שעה גג, לא משנה גמר-לא גמר, הוא חייב לפתוח לבנאדם את הסקוצ’ים, לשלוף את הסחורה ולהתחפֵף מכאן. אחרת, אחר-כך במחסן יאכל כזה חרא, שהוא לא רצה לחשוב על זה בכלל.

רק שההוא באמת היה בסדר. וחמש דקות אחרי זה כבר יצא מהחדר השני מזיע, עם שני עמודים מוּדפָּסים ביד. הסיפור שכתב היה באמת יפה. לא על ילדה, ולא תופס בביצים, אבל  מְרַגֵש בטירוּף. וכשהשד אמר לו את זה, הבחור נורא שמח, וגם הראה את זה. והחיוך הזה שלו  נשאר גם אחרי שהשֵד שלף ממנו את הכישרון, קיפל אותו קטן-קטן, ושם בקופסה המיוחדת עם  הקַלקָרים. וכל הזמן הזה הבנאדם לא עשה לו אפילו פעם אחת פרצוּף של אמן מיוּסר, רק הביא לו עוד ממתקים. ״תמסור לבוסים שלך תודה,” אמר לשד “תגיד להם שמה-זה נהנתי, מהכישרון  והכל. אל תשכח.” והשֵד אמר לו שטוב, וחשב לעצמו, שאם במקום שֵד הוא היה גם בנאדם, או  שסתם היו מכירים בנסיבות אחרות, הם יכלו להיות מה-זה חברים.”אתה יודע מה אתה הולך  לעשות עכשיו?” שאל אותו השֵד בדאגה כשכבר עמד בדלת. ‘לא ממש, בטח יצא לי יותר ללכת  לים, לראות את החברים שלי, דברים כאלה. ואתה?” “עבודה,” אמר השֵד וסידר לעצמו את הארגז על הגב “אני חוץ מעבודה, אין לי כלום בראש, תאמין לי.” “תגיד,” שאל הבחור “סתם  מסקרנות, מה עושים בסוף עם כל הכשרונות האלה?” “אני לא ממש יודע,” הודָה השֵד “סתם, אני  מביא למחסן, שמה סופרים לי אותם, חותמים על התעודות משלוח,  וזהו.”

“מה שקורה איתם אחרי זה, ממש אין לי מושג.״  ״אם בספירה יצא לך אחד יותר מדי, אני תמיד  אשמח לקבל אותו חזרה.” צחק הבחור וטפח על  הארגז. והשֵד גם צחק איתו, אבל צחוק מְבואָס  כזה, וכל הארבע-קומות למטה רק חשב לעצמו על הסיפור שההוא כתב, ועל הג’וב הזה של הגבִיָיה, שפעם דווקא די התלהב ממנו, אבל עכשיו פתאום נראה לו מה-זה חרא. “‘שתי כתובות,”  ניסה לנחם את עצמו בדרך לאוטו, “כולה עוד שתי כתובות ואני גומר את היומית.”