** סיפור מהחיים
בשבוע שעבר פגשתי חברה שסיפרה לי סיפור מטורף לגמרי...
היא הלכה, כרגיל, לעשות קניות בסוּפר בשכונה שלה. היא עמדה בתור לקופה (זה היה ביום חמישי והתור היה ארוך), והאישה שעמדה לפניה הסתובבה אליה והסתכלה עליה הרבה זמן). החברה שלי התחילה להרגיש לא נעים עם המבטים האלה, והיא פנתה אל האישה ושאלה אותה אם היא יכולה לעזור לה. האישה ענתה לה שהיא מאד מזכירה לה את הבת שלה, שהיא מאד מתגעגעת אליה. החברה שלי שאלה מתוך נימוס, איפה הבת נמצאת, כי היא חשבה שאולי הבת נסעה לאירופה או לארצות הברית, או משהו כזה. האישה ענתה שהבת שלה מתה לפני כמה שנים. ואז היא התחילה לבכות. החברה שלי, שגם אמא שלה מֵתָה לפני כמה שנים מסַרטן, התרגשה מאד ממה שהאישה אמרה.
בינתַיִים התור התקדם. האישה שאלה את החברה שלי אם היא מוכנה לעשות לה טובה קטנה. האישה ביקשה שלפני שחברתי תעזוב את הקופה, היא תגיד “שלום אמא” כי היא (האישה) לא שמעה את זה הרבה זמן. החברה שלי מיָד הסכימה. כשהאישה הגיעה לקופה, היא שׂמה את כל המצרכים שלה בסל, הסתובבה לחברתי ואמרה לה שלום.
כפי שהן דיברו קודם, חברתי אמרה לה “שלום אמא”. והאישה הלכה.
וכאן מתחיל הסיפור האמיתי:
החברה שלי התחילה לָשׂים את המִצרָכים שלה על הדַלפָּק, ואז הקופָּאית פנתה אליה ואמרה: “אמא שלך אמרה שאת תְשַלמי על הקנִיָה שלה” !
חברתי אמרה שוב ושוב שזאת לא באמת אמא שלה, אבל כל האנשים בתור הסתכלו עליה במַבָּטים כּועֲסים. אל תשכחו שזה היה יום חמישי והיו הרבה מאוד אנשים בקופות שהיו עֵדים שהיא אמרה שלום ל”אמא” שלה...
בסופו של דבר מרוב הֶלֶם (=שוק), חברתי שילמָה על הקניה של האשה.
נו, מה אתם אומרים?
אין גבול ליצירתיות של אנשים?!
ואני אומרת:
החיים זה לא פיקניק.