**** אוזו ומוזו מכפר קאקארוזו
אפריים סידון ויוסי אבולעפיה
חלק א’
רחוק רחוק מעבר להר,
בכפר קאקארוזו ליד הנהר,
בבית לבן, בין עצים ופרחים, חיו מזמן מזמן
שני אחים.
שני אחים. וכדי שנבדיל ונזכור—
אוזו קוראים לאח הבכור, ושם השני לאוזו חרוז הוא,
כי לאח הצעיר ההורים קראו מוזו.
אוזו ומוזו מכפר קאקארוזו.
ואחרי שתיארנו את שני האחים
(ואפילו אותו תיאור קצת חפוז הוא)
סוף סוף בסיפור
אנחנו פותחים.
שניהם אהבו מאוד איש את אחיו,
מעולם לא ידעו מהם רוגז וריב.
והיתה שם קירבה גדולה במיוחד,
כאילו השניים היו איש אחד.
לדוגמה:
אם אוזו קיבל זריקה קצת כואבת
ב... במקום שחוטפים זריקות, כמובן,
אז מילא שהוא התקשה קצת לשבת—
אבל גם למוזו כאב הישבן.
עוד דוגמא? בסדר.
אם מוזו, נגיד,
חלם חלום מבהיל ומפחיד,
אז אוזו אחיו, במיטה ממולו,
היה מתעורר מזיע כולו.
כשמוזו היה תינוק קטן וחביב
ואוזו בן שמונה (יש הפרש בגילים),
אז אוזו, לאות הזדהות עם אחיו,
מצץ עוד מוצץ ולבש חיתולים.
לעומת זאת, כשאוזו הלך לצבא
וזקן על פניו החל (=התחיל) אז צומח,
מוזו, שנתיים לפני בר-מצווה,
גם הוא מדי בוקר היה מתגלח.
אוזו עייף—
מוזו נרדם.
מוזו נדקר—
לאוזו יש דם.
האחד משתזף,
השני מתקלף.
האחד מרגיש רע,
השני מתעלף.
ואפילו אומרים ששניהם תוך שינה
היו נוחרים באותה מנגינה.
חאררר ... פרוך ...חאר ...
חאררר ... פרוך ...חאר ...
מוזו, אולי לא תמשוך את הכר?
חאררר ... פרוך ...חאר ...
חאררר ... פרוך ...חאר ...
ואז היה מתעורר כל הכפר.
בקיצור, לאן שתפנו או תזוזו,
יגידו כולם, ידידים ושכנים,
שאוזו ומוזו מכפר קאקארוזו—
חיו ממש כמו זוג יונים.