**** אוזו ומוזו מכפר קאקארוזו
חלק ב’

ואז יום אחד,
יום גשום, קר ולח,
הם ישבו אח מול אח
מול האח.
האש פיזזה לה באח הבוער,
ולפתע ויכוח סוער
התעורר.

ויכוח קשה, רציני, מתלהב—
איך רגליים ראוי וצריך לשלב.
כשאיש או אישה לתומם מתיישבים
על כיסא או כורסה, ואפשר על ספסל,
ורגל על רגל הם אז משלבים—
איזו רגל מתחת
ואיזו מעל?

אוזו צעק והודיע בקול”
“ימין היא למטה, למעלה השמאל!”
ומוזו רתח: “אתה לא מבין.
רגל שמאל היא למטה, למעלה ימין!”
“טיפש”, צעק אוזו, חמתו מתלקחת,
“רגל שמאל היא למעלה—
וימין היא מתחת”.
“ואתה”, ענה מוזו,
“אידיוט כמו בלטה.
רגל שמאל, שתדע,
תמיד היא למטה”.
“אתה מטומטם”.
“ואתה סתם עיקש”.
“אתה לא חכם”.
“ואתה כן טיפש”.
“תסתום את הפה, אחרת תחטוף”.
“אל תאיים, גם לי יש אגרוף”.

“כן?”
“בהחלט!”
“תנסה רק לתת ...”
הנה!

ובשלב הזה כבר אין צעקות—
אוזו ומוזו עברו למכות.
ונדמה לי שמוזו היה הראשון
שהרים מעדר.
ואוזו קלשון.
וכיסא מתנפנף,
ושולחן כבר מושלך,
ובום, ואוי, והופה—
וטרח!

בבוקר למוזו חסרו שתי שיניים,
הוא צלע ובקושי הזיז אצבעות.
לאוזו היו פנסים בעיניים,
כתף עקומה, שריטות ופציעות.
הם הביטו בזעם איש אל אחיו,
ומוזו פלט בכעס מפיו:
“רגל שמאל היא למטה”,
הוסיף עוד קללה,
“ויותר לא תשמע ממני מילה”.
ואוזו, כשהוא מתאמץ לא ליפול,
סח: “להיפך, למעלה היא שמאל,
למטה ימין”. והוסיף מחרחר:
“וזהו, לא רוצה עוד איתך לדבר.
יותר לא חבר!”
ומוזו חיוור, הסכים ואישר:
“גם אני לא חבר,
ולא נדבר”.
הם הפנו את גבם, קולם נאלם,
ויותר לא דיברו זה עם זה—
לעולם.