**** אוזו ומוזו מכפר קאקארוזו
חלק ג’

רחוק רחוק מעבר להר,
בכפר קאקארוזו ליד הנהר.
מן הריב כבר שבוע חלף ועבר,
ובבית האחים מחזה קצת מוזר.
כלומר,
אוזו ומוזו עומדים ובונים
באמצע הבית חומת אבנים.
חומה של ממש, קירות של בטון,
חוצה אמבטיה, מטבח וסלון, וגם מתמשכת לתוך החצר—
והשניים בונים בלי מילה לדבר.
שותקים, זועמים, עוד מלט שמים,
עוד שורת לבנים,
עוד ועוד אבנים.
ואחרי בערך, שנה ומחצה
חומה גבוהה בין שניהם חצצה.
כל אחד נסגר בחומה מסביב,
מעתה לא יראו הם גם איש את אחיו.

חלפו השנים, חלפו ועברו,
אוזו ומוזו, שניהם התבגרו.
אוזו הביא לו אישה מן העיר,
ובן, יאסו, נולד לזוג הצעיר.
אך כל עת שאשתו פנתה לתומה
לשאול מדוע הוּקמה החומה,
אוזו שלא זכר עוד עכשו
בעצם למה עם מוזו הוא רב,
היה אז מסביר בקול רציני
כי האיש הגר בצד השני
הוא רשע מרושע, אכזר וצמא דם,
בקיצור—חיה בצורת בן אדם,
ואותה החומה נועדה להגן
על משפחתם מפני השכן.
“ואבוי לך”, סיים את דבריו לאמור,
“אם לצד השני תנסי לעבור”.
והיא לא ניסתה,
כי איזו אישה
תרצה ליפול בידיו של רשע?

ומוזו?
גם מוזו הביא אישה מרחוק,
ומיד נולד גַמבו, זה שם התינוק.
מובן שאשתו, אישה חכמה,
שאלה שאלות בעניין החומה.
“החומה נבנתה”, פתח מוזו כך,
“מפני ש... מפני...”
אך גם הוא כבר שכח.
אבל להסביר הוא צריך, ולכן
התחיל לתאר כמה רע השכן.
“האיש שגר מאחורי החומה
הוא חיה דוּ-רגלית נוראה, איומה,
רוצח, פושע, שודד וגנב,
ואבוי לו למי שיפול לידיו”.
“אם כך”, אמרה האישה בחשש,
“אני לכיוון החומה לא אגש”.
חלפו עוד שנים, אוזו כבר מת,
יאסו הבן, איש קשיש הוא כעת.
וקבאבו, בן יאסו, בחור גבה קומה—
שואל את אביו בעניין החומה.
“החומה?” עונה יאסו, קולו קצת רועד,
“זה מפני ש... בצד השני גר השד.
שד אמיתי כזה עם זנב,
שאש איומה יוצאת מעיניו.
קרניים גדולות לו, ארוכות הן שיניו,
ואבוי לו למי שיפול לידיו.
היזהר נא, קאבו, הישמר לך בני,
אל תעבור לצד השני”.
ןקבאבו, למרות שהיה איש אמיץ,
אל הצד השני לא העז להציץ.

בצד השני—גם גמבו זקן,
ובן מבוגר לו, חרופ שם הבן.
וחרופ יום אחד, עם שקיעת החמה,
התעניין ושאל בעניין החומה.
“החומה נבנתה”, גמבו סח בלי היסוס,
“להגן מפני היצור המאוס,
המלא מזימות, תככים ועורמה—
ולכן התרחק נא מן החומה”.
“אלא מה?” ענה חרופ,
“אתרחק בוודאי—
עם שרץ כזה להתחיל
לא כדאי”.