**** אוזו ומוזו מכפר קאקארוזו
חלק ד’
ודור אחר דור
אי אפשר לעצור
את סיפור השטן מאחורי החומה.
ודור אחר דור
אי אפשר כבר לזכור
מתי זה התחיל ובעצם על מה.
אוזו ומוזו מזמן בקברים,
אבל בני-בני-בני-בני
בני בניהם מספרים,
סב לאב, לאם, אם לבת,
בת לבן,
כמה נורא ומפחיד השכן
שנגדו הוּקמה החומה החוצצת—
אויב שהפך מאדם למפלצת.
רחוק רחוק מעבר להר,
בכפר קאקארוזו ליד הנהר,
טייל יום אחד ילד קט ושובב,
אוזו שמו,
על שם הסב של הסב
של הסב של הסב של הסב של הסב,
שכולנו זוכרים את כל מעשיו.
ואוזו הקט טייל לאיטו
ליד החומה שחצתה את ביתו,
וחשב לעצמו: “באמת מעניין
איך נראית המפלצת בצד השכן.
מה גובהה, למשל וגודל שיניה?
והאם נדלקת אש בעיניה?
ומתי היא שיניים בטרף נועצת?
איך הייתי רוצה להביט במפלצת!
אולי רק אציץ בה מעל החומה?
אבל היא טורפת, כך אמא איימה.
אז רק אטפס ודקה אסתכל—
ואם בדקה היא עלי תתנפל?
אז אולי לא דקה, רק עשר שניות, לפני שאמא תשוב מקניות.
כדאי?
לא כדאי!
לא כדאי?
כדאי!
שהרי אם לא עכשו אימתי?”
ואוזו הקט הסתכל מסביב,
אימו של היתה שם וגם לא אביו.
עוד שנייה קטנטנה הוא עמד והיסס—
ואז הוא החליט,
והתחיל לטפס.
אט אט הוא עלה,
זה ארך המון זמן,
כי גבוהה החומה—
ואוזו קטן.
אט אט הוא עלה,
מתאמץ ומזיע—
עוד מעט, עוד מעט
והנה הוא הגיע.
אל הצד השני אז הציץ בגניבה—
שום מפלצת הוא לא ראה בסביבה.
“אולי”, הוא חשב, מאמץ את עיניו,
“המפלצת עושה לי פשוט מארב?
מתחבאת ומצפה שלא אשים לב—
ואז בזחילה היא אלי תתקרב?
צריך להשגיח סביב בקפידה,
אבל מה זה...?
מה רץ שם...?
הרי זו...
ילדה.
כן, ילדה, בגילו בחצר מתרוצצת,
כאילו לא היתה שם מפלצת.
“זהירות”, קורא אוזו, חיוור הוא כולו,
“תברחי”, הוא צועק לילדה ממולו.
הילדה נעצרה—“למה לברוח?”
ואוזו, נפחד, ממשיך עוד לצרוח:
“תברחי לפני שיהיה מאוחר!
יש פה מפלצת, כך אבא אמר.
מפלצת גדולה עם שיניים חדות,
שבולעת בלי בעיות ילדות!”
“מפלצת גדולה?”
תמהה הילדה.
“כן, עם ארס נחש וזנב מכוער,
שזוללת ללא היסוסים כל דבר.
טפסי מעל החומה—תני לי יד,
נברח לצד השני—ומיד”.
“לשם?” אמרה הילדה, “לא אני.
אני לא עוברת לצד השני.
הצד השני נורא מסוכן.
אני לא מוכנה ללכת מכאן”.
“השגעת”, נחרד אוזו “או שאת
מתלוצצת.
ואם היא תגיע לכאן, המפלצת?”
“היא לא יכולה”, הילדה גמגמה,
“היא נמצאת הרי שם, מאחורי החומה,
בדיוק במקום שממנו הופעת—
אני מתפלאת שאתה לא נבלעת,
שהרי בכל איש היא תוקעת שיניה.
בוא, רד לכאן, הימלט מפניה”.
מרוב הפתעה ומרוב תדהמה
כמעט נפל אוזו מראש החומה—
הילדה ממולו כל כך מבוהלת,
לכן היא ודאי בצדדים מתבלבלת.
“הקשיבי, ילדה... מה שמך?”
“שמי מוזה”.
“הקשיבי לי, מוזה,
בואי נזוזה.
טפסי ולצד השני נעבור—
ואז החומה על שנינו תשמור”.
“מה פתאום לטפס לצד השני?”
השיבה לו מוזה בקול עצבני.
“רד לכאן! ומיד! אין לי זמן לוויכוח,
אצלכם המפלצת—ופה זה בטוח”.
“האמת אין פה כלום”, כך אוזו מילמל,
“כלומר אבא שגה, אולי התבלבל”.
וגם מוזה היתה אחוזת הפתעה—
“הילדון בא משם, כלומר אבא טעה”.
ומוזה החליטה לבדוק את לבד.
היא ניגשה לחומה, הושיטה ת’יד,
אוזו עזר, היא למעלה טיפסה,
הציצה לצד השני וחיפשה.
שום מפלצת היא לא ראתה באיזור.
“אם כך”, אמרה מוזה, “בוא אחרי
לצד השני ונספר להורי”.
“טוב הסכים אוזו, “ואחר כך מהר,
נרוץ חזרה להורי לספר”.