**** אוזו ומוזו מכפר קאקארוזו
חלק ה’
כשמוזה נרגשת סיפרה לאביה
על אוזו—ומניין טיפס והגיע,
האב, שאותה שעה הוא אבל,
התעלף—ומיד על האוכל נפל.
אחר כך אחרי שטיפה התאושש,
על הצד השני שוב לשמוע ביקר.
ואוזו סיפר, ואוזו תיאור
את הוריו, את ביתו, את הגן, החצר.
והאב שוב שמע ואמר: “הישבע,
שרק בני אדם שם ישנם בסביבה”.
ואוזו אמר: “אמת רק דיברתי”.
ונשבע: “טפו טפו טפו, שאמוּת
אם שיקרתי”.
אז מוזה קראה לאימה ולאחיה
ויחד ניגשו לחומה אחריה.
ואבא של מוזה הניח סולם—
ואט אט הם עלו טיפסו בו כולם.
באותן השעות שאוזו ביקש
בצד השני וסיפר ודיבר—
אימו, אביו ושתי אחיותיו
חיפשו לשווא אחרי עקבותיו.
“הילד אבד”.
“הילד איננו”.
“אוזו, אייך?”
“היכן נמצא בננו?”
“הוי”, צועקת האמא כולה המומה,
“יש עקבות צעדים ליד החומה”.
החומה ...
וכולם משתתקים
באימה.
החומה...
והאם צועקת בקול: “אוי לי, בני,
הוא עבר, המסכן, לצד השני”.
והאבא בוכה:
“ילדי האומלל,
ודאי לידי המפלצת נפל”.
ועומדות אחיות,
ושתיהן בוכיות.
ופתאום אומרת אחת להורים:
ש... ש... שמעו, רעשים מוזרים,
כמו מהומה, ליד החומה”.
“אולי”, סח האב, “אולי הוא נלחם
וזקוק לעזרה—הביאו סולם.
אם נזדרז ואם נתאמץ,
אולי עוד נצליח אותו לחלץ”.
הביאו סולם
ועולים בו כולם
להכות באויב
הנמצא למולם.
ובדיוק כשלראש החומה הם עלו—
נחשו במי הם שם נתקלו?
נכון.
כי ממש באותה השנייה שהגיעו,
גם משפחת מוזה ואוזו הופיעו.