****** במקרה של יהודי המזרח, חצי אמת גרועה משקר
https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.8019196

אחרי עשרות שנים של התעלמות כמעט מוּחלטת, ההיסטוריה של יהודי המזרח חוזרת בצורה חלקית ומשוּכתבת

בשנים האחרונות עמלה (=עבדה) מדינת ישראל על שיכתוּב ההיסטוריה הכרוּכה בראשית הציונות. אף על פי שלאורך רוב שנות קיוּמה של המדינה ההיסטוריה היתה מגוּייסת אידיאולוגית לרעיון הציוני, לא היה בכך די לרוב כדי להצדיק את פועלָן הפוליטי של ממשלות ישראל. נראה שמאמצי השיכתוּב הנוכחיים (=של עכשו) נועֲדו (=אמוּרים) להכשיר את הלבבות למהלכים פוליטיים מתריסים, תוך כדי מתן גושפנקה היסטורית לאירועים הנוכחיים (=של עכשו). כך למשל מסייעת הדגשת האנטישמיות האינהרנטית בתוך עולם האיסלאם להצדיק את חוסר הנכונות לקדם מהלכים לחיים משותפים בישראל ובמזרח התיכון כולו.

רק באחרונה (=בזמן האחרון) דיווח ניר חסון ב”הארץ” כי עיריית ירושלים החליטה לקרוא רחובות בסילוואן על שם רבנים תימנים, לזכר התושבים היהודים ממוצא תימני שגרו בשכונה בסוף המאה ה–19 ובראשית המאה ה– 20. מאות שנים, אם לא יותר, שסילוּואן היא ברוּבה המוּחלט פלסטינית. התושבים היהודים מהשנים האחרונות מתפקדים כ”אצבע בעין” של התושבים הללו. גם לפי דברי חבר מועצת העיר, קריאת השמות היא מהלך להנכחת הריבונוּת הישראלית, שאין ספק שלא נשכחה מראשו של אף תושב גם ללא השמות החדשים.

הענקת שמות עבריים לרחובות בסילוואן היא פרקטיקה נפוצה המבקשת (=שרוצה) להבחין בין יהודים־ערבים לבין ערבים־פלסטינים. שמות הרבנים התימנים לא ייכנסו לזיכרון ההיסטורי הקולקטיבי בישראל בעזרת הרחובות החדשים, שהרי (=כי) רוב הישראלים לא מבקרים בסילוואן מדי יום. כלומר, גם “נתנו למזרחים שמות” וגם דאגו שהדבר לא יהדהד בציבוריוּת הישראלית, כי אף אחד ממילא לא עובר שם. אבל דווקא מקום כמו סילוואן יכול היה להיות אופציה לסיפור היסטורי אלטרנטיבי: אחד מן הרבנים ששמו הוּנצח כעת ברחובות השכוּנה, הרב מַדמוני, חתם על המכתב הזה:

“אנחנו החתוּמים מטה תושבי כפר השילוח מודיעים גלוּי קבל עם שאנחנו חייבים להביע תודה להאיש היקר ובר הלבב האדון חג’מוחמד גוזלאן, אחד מנכבדי אחינו הערבים תושבי כפר השילוח סילואן וחבריו טובי הלבב שהראו יחס אנושי יוצא מן הכלל לשכניהם תושבי שכונת השילוח היהודים בימי הפרעות אב תרפ”ט... מקווים הננו כי יחס כזה ישׂרור בינינו וביניהם לאורך ימים, ונאמן האל הטוב להשיב לכל עושי הטוב כפועלם...”.

מיד לאחר כיבּוּש מזרח ירושלים ב–1967 הפגיש כתב “ידיעות אחרונות” בין יוסף מימוני, בנו של הרב שלמה מימוני — מהחותמים על המכתב — ובין מוּחמד גוזלן, בנו של חג’גוזלן. מימוני אמר אז לגוזלן כי הוא “מרגיש חובה לכבד את חתימתו של אבא ז”ל... חלילה לנו להיות כפוּיֵי טובה, נעשה הכל למענך” (ידיעות אחרונות, 20.9.1967).

מה בין איראן לתוניסיה?

ניכָּר שבשנים האחרונות משקיעה המדינה משאבּים ומאמצים רבים על מנת להנכיח את ההיסטוריה של יהודי ארצות המזרח התיכון. אך במקבּיל למגמה חשוּבה זו, נעשה מאמץ להתאים את ההיסטוריה הזאת, או להכניס אותה, לתוך המטרייה של ההיסטוריה הציונית ותחתיה. זהו נראטיב שמתאר את תולדות היהודים מאסון לאסון, מגירוש ספרד דרך פרעות שונות ועד גירוּשם לישראל. לכך נוספה נטייה בתקשורת הישראלית לקרוא את המציאוּת העכשווית באירופה מתוך מבט אנטי־מוסלמי. ביטוּי רווח (=מקוּבָּל) לכך הוא תיאוּרה של צרפת כסובלת מהגירת מוּסלמים ומאנטישמיוּת, ומתוך כך לקרוא לעליית יהודיה לישראל ולהציע להם את אותה “גאולה” ציונית.

הנה כי כן, לאחר עשורים של התעלמוּת כמעט מוּחלטת מההיסטוריה של יהודי המזרח התיכון, מוּגש כעת פרוייקט שיכתוּב ההיסטוריה שלהם לשולחן ההיסטוריון הציני של הציונות. קריאת ההיסטוריה של יהוּדי המזרח התיכון נגוּעה זה עשרות שנים בנקודת המבט של הסיכסוך הישראלי־ערבי. רבות נכתב על הזילזוּל הציבורי בפרטים ובעושר ההיסטורי והתרבוּתי של היהודים הללוּ (=האלה), ואף על המעשה הבעייתי של הכללתם וכריכת ההיסטוריה של יוצאי יותר מ–20 מדינות תחת נראטיב פשטני אחד.

היהודים, כך מספרים לנו, חיו בכפיפות ראש ובהמתנה לגאוּלה הציונית, ומשהוּקמה מדינת ישראל נהרו (=באו)  אליה בהמוניהם, בסיפור שגם משוּלב בו מעשה פעיל של גירווּש. נרטיב זה חוטא פעמים רבות לאמת ההיסטורית: ראשית, הוא מתעלם מאלפי שנים של קיוּם יהודי בארצות האיסלאם, קיוּם שהיה לא רק טוב או רק רע, אלא בעיקר קיוּם של חיים נורמליים, עם הרבה טוב והרבה רע, ועם יחסים מוּרכבים עם אוכלוסיות הרוב, עם אוכלוסיות המיעוט ועם המבנים הפוליטיים האימפריאליים והמקומיים. זהו טבעה של ההיסטוריה. ושנית, כשנרטיב זה שולל מיהודי ארצות האיסלאם את האפשרות של שייכות לחברה הסובבת שבתוכה חיו, הוא כורך את כל התהליכים שעברו בתוך התהליכים הגדולים הקשורים להיסטוריה הציונית באירופה, בארץ ישראל ובמזרח התיכון, וממקם אותם בתוך גוף מלאכותי א־היסטורי של כלל “יהודי ארצות האיסלאם”. ושלישית, סיפור זה מכפיף את המסורות הדתיות של יהודי ארצות האיסלאם לצורה שבה דימיינו את יהדות המזרח, תוך התעלמוּת מהמגוון שקיים גם בתחוּם זה: אורתודוקסיה לצד מסורות רבניות מקומיות, קומוניזם בעל אלמנטים דתיים, לאומיות ערבית, איראנית או טורקית ועוד.

האם ניתָן (=אפשר) לדבר על עליית יהודי תימן באותו האופן שבו מדברים על יְהוּדֵי מרוקו או מצרים? האם נכון להגיד שיהודי מצרים גורשו אף על פי שעזיבתם ב–1956 היתה חלק ממהלך גדול של ממשלת מצרים של סילוּק נתינים זרים, ולאו דווקא יהודים? ומה חלקה של ישראל בהידרדרוּת היחסים שבין יְהוּדֵי האזור לשלטונות? האם יהודי עיראק עזבו בדיוק באותו אופן כמו יהודי לְבנון? הדרך שבה מסופר הסיפור כיום מציגה את ההיסטוריה באחדות פשטנית, וכך גם נגמרת ההיסטוריה היהודית במזרח התיכון.

ב–2014 העבירה הכנסת את חוק היום לציון היציאה והגירוּש של היהוּדים מארצות ערב ומאיראן. למרות המשתמע משמו של החוק, יהודים מעולם לא גורשו מאיראן. כיצד (=איך) נתמודד, אם כך, עם העוּובדה שבאיראן, כמו גם במרוקו ובתוּניסיה למשל, עדיין מתקיימות (=יש) קהילות יהוּדיות, ואילו במצרים ובעיראק ההיסטוריה היהודית הפכה לחלק מדיוּן לאוּמי על התרבוּת המקומית? האם נכון לעשות מעשה פרנסיס פוקויאמה, ולהכריז על סופה של ההיסטוריה היהוּדית המזרח התיכון?

מבט כוללני

בקיץ האחרון הוּצגה במוזיאון ארץ ישראל התערוכה “לצאת מבלי לחזור — מֶחווה ליְהוּדֵי ערב ואיראן”. שם התערוּכה בפני עצמו מעורר שאלות לגבי סוג ה”מחווה” הזאת. התערוּכה סיפרה את סיפורן של עשר קהילות: איראן, עיראק, סוריה, תימן, מצרים, תוּניסיה, לוּב, מרוקו, אלג’יריה ולבנון, ותיארה בכולן נראטיב זהה: יהודים חיו אלפי שנים באותו מקום, סבלו בדורות האחרונים מרדיפות, וסופם שנאלצו ְ=היו צריכים) “לצאת מבלי לחזור” מן המקום. עיצוּב התערוכה הבהיר והנכיח זאת. הדימוּי שליווה את כל התערוכה, וקישר בין חלקיה, היה הטָלית. אך לא מדוּבָּר במכנה משותף של קדוּשה ותפילה, אלא בטלית שיהודים במחנה ג’אדו בלוב נאלצו להשתמש בה כמטלית לאחר הכיבּוּש הנאצי. כלומר, המכנה המשותף של כלל הקהילות הוא הרדיפות, והכריכה הגסה של כולן עם השואה. מתברר, אם כן, שה”מחווה” היא התזכורת להצלה מן הגורל האכזר שחיכה ליהודי המזרח לוּלֵא הצילה אותם הציונות.

כל חלק מן התערוכה הוּקדש לזכרה של קהילה אחת והציג תמונות וחפצים מחיי הקהילה (לעתים גם בפשטנוּת אוריינטליסטית, כמו למשל ההדגשה של קמעות וספרי סגוּלות בכל קהילה מן המזרח, כאילו זהו מאפיין ייחודי של המזרח). כל מקבץ הסתיים ברשימת אירוּעי הפגיעות ביהודים, ובכך העניק שוב את ההקשר הכולל ומכתים חיים שלמים כחיי פוּרענות ורדיפות. המשפטים האחרונים בכל מֵיצָג הדגישו שכּיום נותרו (=נשארו) יהודים בודדים, אם בכלל, באותה מדינה.

מלבד הגישה הכוללת, עולים הדברים גם מעיוּן בפרטי המיצגים. המֵיצג של קהילת יהודי איראן תיאר את חייהם כחיי אוּמללות, ובלט בו “מקבץ אירוּעים, שבהם חווּ היהודים פגיעה”: מטבח יהודי משהד ועד המהפכה האיסלאמית. בין האירועים מנו אוצרי התערוכה גם מברק ששלח הרב הראשי של טהרן ב– 1874 לחברת אליאנס בפריז, ובו תיאר את תלאות (=צרות) יהודי איראן. גם מברק שכתב רב, מתברר, יכול להיחשב כפגיעה ביהודים.
לעומת זאת, שום דבר בציר הזמן הזה לא סיפר על חייהם של כמאה אלף יהודים באיראן. על היותָם איראנים גאים, על החיבוּר שלהם לשפה ולתרבות ולמדינה, על המילון החשוב שכתב סולימאן חיים, על העיתונוּת היהודית שבשיאה מנתה כתריסר עיתונים במקביל, על השירה והספרות, על שיעוּר (=מספר) הרופאים
היהודים הגבוה, על פעילוּתם במפלגות הלאומיות והקומוניסטיות או אפילו על יחסם המעניין לציונוּת. מה שלמדו באֵי התערוכה הוא שהיו שישה אירוּעים שהחלו בטבח ב–1839 ונגמרו במהפכה ב–1979. ובנוסף יש לשאול, האם באמת אפשר לסכם את החיים היהוּדיים באיראן כל עוד קיימת שם קהילה של 20 אלף איש ואישה?

תבנית זו חוזרת בכל המיצגים האחרים. אך קריאה זהירה וביקורתית מראה כי להיסטוריה פנים נוספות. רק כך ניתן לראות את פעילותו של הסוחר היהודי מעיראק, אברהם ג’פאני, שוּתפו של שר האוצר מוּחמד חדידי, כחלק מתור הזהב הכלכלי והתרבוּתי של עיראק במחצית הראשונה של המאה ה– 20. באותו האופן אנו מציעים לשבץ את סיפור חייה של המוּזיקאית היהודייה הנערצת חביבה מסיקה כחלק אינטגרלי מההיסטוריה התוּניסאית, כפי שתוּניסיה מבקשת (=רוצה) כיום לעשות בעצמה, ולא רק כסיפור יהודי טרגי. דווקא מהתערוּכה עצמה מתברר שהפסנתר של מסיקה אמוּר להיות מוּצג בקרוב במוּזיאון שנבנה לזכרה בתוּניס.

היסטוריה דומה מוצגת בספר “סוף היהדות בארצות האיסלאם”, שערך שמואל טריגנו וראה אור (=פוּרסם) בשנה שעברה בהוצאת כרמל. הספר מבקש (=רוצה), לטענתו, להציע לראשונה מבט־על לתהליכים שהובילו לגירוּש יהודי ארצות האיסלאם מארצותיהם. טריגנו מתאר את מטרת הקובץ באיחוּד הנרטיב של סיפורי “הגירוש” מעשר מדינות שונות, ועל פיו “יְהוּדֵי ארצות ערב סבלו מרדיפות ופוגרומים במשך דורות רבים, מאות שנים לפני עליית הציונות... מצבם החמיר (=נעשה יותר רע/גרוּע) עוד יותר בעת החדשה ועם הופעת הלאוּמנות הערבית במאה ה–20. הנראטיב שמתאר את עלייתם לישראל כקולוניאליזם הוא היפוּכה של האמת. אלה היו פליטים נרדפים שמצאו מקלט ובית במדינת ישראל”. זהו מבט צר וכוללני, הרותם עוּבדות מסוּיימות ומשמיט רבות אחרות, כדי להציג תהליך שסופו ידוע מראש, ואף מוּכרז.

בישראל של היום מתקיימים תהליכים סוציולוגיים חשובים. קבוצות שהודרו מן השיח, כמו הקהילות הגדולות שעלו מארצות האיסלאם, מקבלות כעת ביטוּי מסוּיים בחברה ובאתרי הזיכרון הציבוריים. אבל המחיר שנדרש מהן הוא רב, ומתבטא בקשירתה של ההיסטוריה המזרחית אל הנראטיב הציוני: השכלה, ציונוּת, רדיפות ובריחה או גירוּש, שסופם “גאוּלה” בישראל.

קצרה היריעה (=אין מספיק מקום) מלספר על החיים המוּרכבים של יהודים ומוּסלמים במשך יותר מאלף שנים. נראה שמחיקתה של ההיסטוריה היהודית המזרחית מהקשרה הערבי והאיסלאמי צועדת בד בבד עם מחיקתה של ההיסטוריה הפלסטינית מאזורנו.

כהיסטוריונים העוסקים במחקר ובלימוּד של היהודים שחיו בארצות האיסלאם אנו מברכים על הרחבת הנראטיב והכנסת יהודי ארצות המזרח אל הנראטיב הלאוּמי, אך אנחנו קוראים להצגת ריבוּי הפנים, ולהצגת הקונטקסט הרחב של ההיסטוריה של יהוּדֵי ארצות האיסלאם. בחירה סֶלקטיבית של עובדות ותהליכים, המשרתים מטרות פוליטיות צרות, עושה עוֶול להיסטוריה מְפוארת בת אלפיים שנה, שעדיין חיה ובועטת. והרי חצי אמת גרוּעה מן השקר.

ד”ר ליאור שטרנפלד מלמד היסטוריה של איראן והמזרח התיכון באוניברסיטת פן סטייט. ד״ר מנשה ענזי מלמד במחלקה להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן־גוריון.