***** חבילת חיים
ליזי דורון
מתוך “למה לא באת לפני המלחמה”
לכל הילדים בשכונה היו דודים באמריקה, לכולם שלחו הדודים מאמריקה חבילות, ותכוּלַת החֲבילָה היא זו שקבעה מי יהיה המלך ומי תהיה המלכה בשכונה. גם לי, סיפרה הלנה, יש דוד נפלא באמריקה. ארבע פעמים בשנה היתה הלנה מבשֶׂרֶת בשׂמחָה שהדוד חיים מאמריקה שלח חבילה. היה זה האות לתחילתו של מַסָע ידוע מראש.
הולכות היינו יחד לסניף הדואר השכונתי, שהיה מְמוּקָם בסלון של בית פרטי. בעל הבית, פקיד עגול פנים וגוף, קידם בברכה את הלנה, וכמו בהסכם שתואָם מראש, הושיט לה חבילה ארוזה. חבילה זו, כמו קודמותֶיה וכמו אלה שהגיעו אחריה, עטופָה היתה בנִייר חוּם בהיר, שהיו עליו בולים צבעוניים ושהיה מכוסה ברצועות נייר דֶבֶק בצבע חוּם כהה, אשר קשרו את החבילה לאורך ולרוחב. בין רצועות נייר הדבק היתה כתוּבה בעט על הנייר באותיות לועָזיות, הכתובת של השולח ושל המקבל, ועל הכל היה חֶבֶל דק דק שהיה חָד כמו סכּין.
כך ארבע פעמים בשנה: סתיו, חורף, אביב קיץ. לכל עונָה חבילה.
“מהר הביתה”, היתה הלנה מְאיצָה בי, תוך שהיא מחזיקה את ידי בידה, מודָה בחום לפָּקיד, ומאמצת אל ליבָּה את החבילה.
“הבית קרוב. גם אם נלך לאט נגיע מהר”, הייתי מְשיבָה.
אבל הלנה לא מַרפָּה: “מהר, מהר, אני רוצה שתראי איך הדוד חיים מאמריקה יודע כל מה שאת רוצה. הדוד חיים מאוד אוהב אותך”.
כל חבילה מהדוד חיים אכן הוכיחָה לא רק את אהבתו אלא חשפה טֶפַח מכישוריו המוּפלאים—ניחוש מאָוָיים וחלומות כּמוּסים: שֶפַע ממתקים, מיגוָון משחקים ובעיקר בגדים. כל שביקשתי בשתיקה, כל שביקשתי בקול, כל שראיתי ושרציתי ו ... שהיה לאחרים. והכל בדיוק. אם לעיתים רחוקות קרה, שבֶּגד כזה או אחר חָרַג ממידָתי אמרה הלנה בְּהֶחלֶטיוּת “חיים לא טועֶה, את פשוט כל הזמן צומַחַת”.
וחיים כמעט לא טָעָה.
“איך חיים יודע עלי כל כך הרבה?” שאלתי.
“שלחתי לו תמונה”.
“טוב, אז הוא יודע איך אני נראֵית, אבל איך הוא יודע מה אני אוהבת?” הִקשֵיתי (=שאלתי)
“כתבתי לו מכתב”, ענתה.
“איך חיים נראֶה?” שאלתי.
“הוא עשיר.” ענתה.
“אבל איך הוא נראֶה? ” המשכתי.
והתשובות—כמספר החבילות. לכל חבילה היה חיים משלה.
בחבילה אחת היה חיים איש גבוה מאוד עם עיניים כחולות ושיער שנראה כמו רעמה של ארייה בצבע בּלונד; ולפי עדוּתה של הלנה היה גם עשיר וגם מוּכשָר מאוד.
בחבילה אחרת, תיארה הלנה חיים עם זקן, פיאות וכּיפה ועיניים חומות גדולות, חכם, שמן וגדול ו בתורה, במצוות ובמידות.
עם כל חבילה היה חיים חדש נברא, נעלם ונברא בחבילה הבאה. לא רק צורה ופנים שינה חיים אלא גם משפחה וקשרים.
חייו היו תלויים בחבילה.
בחבילה אחת איבד חיים את כל משפחתו, בחבילה השנייה, היו לו רק בנים ואותי אימץ לבת, בשלישית התאַלמֵן, ורק בזמן שאחריה התחתן. פעם היה דוד של הלנה, פעם הבעל של אחותה, ופעם היה שכן בלי קרבַת משפחה.
דמוּתו של חיים - כדמוּת החבילה. עם החבילות והשנים לא ניתן היה לקבוע חַד-משמעית מיהו חיים. אין ספק שהרבה חיים הֵפיחָה הלנה בחיים מאמריקה.
וחיים, מי שלא היה, איפשר להלנה לשפֵּר את מעמדי: הייתי מלכה בשכונה. אומנם גם לילדים אחרים היו בגדים יפים, שהגיעו בחבילות, אבל לדודים שלהם היו טָעויות בצבעים ובמידות. להילֵל גזרו מכנסיים ארוכּים לקצרים, כדי שידרוך על הרצפה ולא על המכנסיים; לרחל שמו ספידָה בנעליים, לפאֵר היו בחולצה כפתורים מזהב וכולם צחקו ואמרו שזה מגוּחָך, ורק לי היו הבגדים בדיוק. מִתוקף מַעֲמָדי זכיתי להיות ראשונה בקלאס, באולר ובג‘ולות. בחבל היה לי אישור מיוחד: הרשו לי לקפוץ ראשונה וגם כמה פעמים שאני רק רוצה, ואפילו אם הייתי מסתבֶּכֶת בחבל והיה לי אָבוּד, אף פעם לא הייתי מגלגלת.
עד שיום אחד כשקפצתי וקפצתי וקפצתי, וקפצתי בעוד כל הילדים האחרים מַמתינים (=מחכים) בצייתנות ובסבלנוּת לתורָם, הֵגיחה מגב חולצתי, שהגיעה זה לא מכבר בחבילה, תָווית אַכזרית. על התָווית הופיעו מילים שהלכנה קיוותה שאיש לעולם לא יקרא: “אתא—תוצֶרֶת ישראל”. באחת הוּרדתי ממרום מַעֲמָד לְתַחתיות . נדרשתי מיד לעמוד אחרונה בתור לקלאס ולאולר, נֶאסר עלי לשחק בג’ולות, ובחבל הִרשו לי רק לגלגל.
בניסיון נואָש להמציא הוכחה שהיתה כאן טָעוּת חד-פעמית, עשיתי בבית חיפוש יסודי. פירַקתי מדפים וארונות ובחנתי את כל מה שהגיע בחבילות. ממתקים, משחקים ובגדים, ללא יוצא מן הכלל, היו כולם “תוצֶרֶת ישראל”. אמריקה לא השאירה שום סימן, אפילו לא על פָּריט אחד, אפילו לא על דבר אחד. עיני התמלאו מלח צורב ועלה בי כעס נורא.
הלנה לא שאלה מה קרה. היא ידעה.
“חיים, מיין קינד,” אמרה, “קונה באמריקה רק תוצרת ישראל, הוא לא אוהב תוצֶרֶת של גויים”.
אבל מעמדי כבר השתנה. ומה שחיים אהב או לא אהב, כבר לא ישפֵּר את מצבי. באמת כבר לא חשוב אם חיים היה איש גבוה או נמוך, אלמן או נשוי, דוד או שכן, רב או נביא.
והלנה, סתיו, חורף, אביב וקיץ, באופן סָדיר וקָבוּע הלכה לדואר ונשאה את החבילות לבדה. בִּדמָמָה סידרה את ארון הבגדים, אירגנה את מדפֵי המשחקים ואכלה את הממתקים, כי אצלה חיים עוד נברא, נולד וחי עם כל חבילה.
רק כשנִפטַר הפקיד וסניף הדואר השכונתי נסגר, פָּסקו החבילות ואיתן גם חיים נִקבַּר.
שאלות הבנה
מה קבע מי יהיה המלך או המלכה של השכונה?
כמה חבילות ליזי (הילדה) קיבלה כל שנה?
האם כל החבילות היו דומות? איך הן נראו?
מה כל חבילה הוכיחה?
איך הדוד חיים ידע מה ליזי רצתה?
מה האמא סיפרה לילדה על הדוד?
מה היה ההבדל בין הדברים שהדוד חיים שלח ובין הדברים שהילדים האחרים קיבלו?
איזה זכויות יֶתֶר (=פריבילגיות) היו לילדה? למה היו לה הפריבילגיות האלה?
למה המזל של הילדה השתנָה?
איך המעמד של הילדההשתנָה? מה היה לה מותר ומה היה לה אסור אחרי שהמזל שלה השתנָה?
שאלות נוספות
למה האמא של ליזי אמרה “קונה באמריקה רק תוצרת ישראל, הוא לא אוהב תוצֶרֶת של גויים”
מה היה התפקיד של חיים בחיים של ליזי ובחיים של אמא שלה?
מה דעתכם על הסיפור? למה?