*** חוק השבוּת

חוק השבוּת נותֵן לכל יהודי שרוצה לגור בישראל את הזכוּת לעלות לישראל ולקבל תעודת עולֶה ואֶזרחוּת ישראלית. החוק נותן את הביטוי החוּקי לעוּבדָה שמדינת ישראל אמוּרָה לִהיות מדינת כל העם היהודי ולכן חוק השבות מַעֲניק (=נותן) אזרחות אוטומטית לכל יהודי שעולה לישראל.

חוק השבוּת הִתקַבֵּל בכנסת ב-1950 (אלף תשַע מאות וחמישים). הכנסת אישרה את החוק בישיבה פה אחד, כלומר לא היה אף אחד שהתנגד. רוב ההסתייגויות (=אי הסכמה לחלקים בחוק) לחוק לא התקבלו, אבל הכנסת קיבלה הסתייגות אחת שקבעה שאפשר לשלול (=לא לתת) את זכות עלייה למי שפועל נגד העם היהודי או נגד מדינת ישראל.

ההסתייגות שהתקבלה קובעת , ששָׂר-הפנים (interior minister) יכול לְסָרֵב (=לא להסכים) לבַּקָשָה לקבל אֶזרחות ישראל אם לפי דעתו המְבַקש (1) פועֵל נֶגֶד העם היהודי (2) עָלוּל (=יכול) לְסַכֵּן את הביטחון של המדינה (3) יש לו עָבַר פלילי שעָלוּל (=שיכול) לסכן את שלום הציבּוּר.

בשנת 1970 (אֶלֶף תשַע מֵאות שִבעים) הכנסת תיקנָה את החוק. לפי התיקוּן משנת 1970 גם  מי שאבא שלו או סַבָּא שלו היה יהודי, גם מי שבן הזוג שלו הוא יהודי וגם מי שבן הזוג שלו הוא הבן או הנכד של יהודי, הוא יהודי.

אבל, אדם שהיה יהודי והֵמיר את דָתו (converted) מֵרצון. לא זכאי (=אין לו זכוּת) לקבל אֶזרחות ישראלית.

המוּשׂג המרכזי בחוק השבות הוא המוּשׂג “יהודי” אבל היתה ויש עדיין מַחלוקֶת קשה בישראל בנושא של ״מיהו יהודי״.

בנוסח המקורי של החוק לא היתה הַגדָרָה של המוּשָׂג “יהודי”. בגלל זה בית המשפט היה חייב להגדיר את המשמעות של המושג הזה.

אבל ההַגדָרָה הזאת לא פָתרָה את המחלוקת. עיקר המחלוקת הוא סביב השאלה למי יש את הסמכוּת לגַיֵיר. המפלגות הדתיות דָרשו שרק לרבָּנות הרָאשית לישראל תהיה סמכות בכל הנושאים שקשוּרים לגיוּר, אבל זרָמים אחרים ביַהֲדוּת—היַהֲדות הקונסֶרבָטיבית והיַהֲדות הרֶפורמית, דָרשו שגם להם תהיה הסַמכות לגַיֵיר.

הבעיה הזאת עדיין תלוּייה ועומֶדֶת.