https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.7212975

***** יש לאן ללכת
תומר פריסקו
פוּרסם ב-07.05.19

מַה שֶּׁמַּצְדִּיק אֶת הַיֵּאוּשׁ הַגָּדוֹל,/ הִיא הָעֻבְדָּה הַפְּשׁוּטָה, הַחוֹתֶכֶת,/ שֶׁאֵין לָנוּ בְּעֵצֶם לְאָן לָלֶכֶת.

המשפט הזה מהשיר “יִפוי כוח” של דוד אבידן התפרסם לראשונה ב–1960. ב–1960 באמת לא היה לאן ללכת. המלחמה הקרה היתה בעיצומה, אירופה רק התחילה להתאושש מהחורבן שהמיטה עליה מלחמת העולם השנייה, ובארה”ב יהודים עדיין לא הוּרשו להיכנס לקאנטרי־קלאבים. אין בין המציאוּת ההיא למצב כיום דבר. הן אירופה והן ארה”ב (ואוסטרליה וקנדה) קולטות יחידים בעלי השכלה וכישוּרים. האנטישמיות כבר מזמן אינה ממוּסדת, ושייכת לקבוצות שוּליים. השוּק הקפיטליסטי נהפך למובן מאליו בעולם כולו, ומעבר חופשי של סחורות נושא במובלע גם מעבר חופשי של בני אדם.

אבידן כתב את “יִפוי כוח” כזעקה אקזיסטנציאליסטית. כיום הוא משמש שיר ערש למי שמעוּיינים לעצום עיניים. ההערכות המקובלות מדברות על כ–700 אלף ישראלים שחיים בארה”ב לבדה. המשמעוּת: אחד מכל עשרה יהודים בחר לעזוב את ישראל ולחיות בארה”ב. את הדרך ההפוּכה עשו מאז קום המדינה פחות מ–150 אלף בני אדם. אלה הפרופורציות. בשנים האחרונות חוגגים על כמה אלפי עולים מצרפת, אבל לפני שמעודדים הצטרפוּת כדאי לעבוד על שימוּר לקוחות. העוּבדה הפשוּטה, החותכת, היא שיש לאן ללכת.

אחד מ–10 יהודים בחר לעזוב את ישראל ולחיות בארה”ב. את הדרך ההפוּכה עשו מקום המדינה פחות מ–150 אלף איש. אלה הפרופורציות

אני גר השנה מרחק כשעה נסיעה מסיליקון ואלי. מספר הישראלים שחיים כאן עצוּם. חברות היי־טק משתוקקות לעובדים הישראלים, ששמם הולך לפניהם. משיחות עם הישראלים כאן עולה שהמצב בארץ — הביטחוני, הכלכלי, הפוליטי, הדתי — מהווה שיקוּל מרכזי בהחלטתם לעזוב, או, אחרי שעזבו, לא לחזור. ישראלים מדברים על תחוּשה שהממשלות האחרונות בישראל כלל לא רואות אותם, ואם הן רואות, הן לא רוצות אותם; על כך שפוגעים, ובכוונה תחילה, בערכים היקרים להם. בזכויות נשים, בשוויון ללהט”ב, במרחב הציבוּרי החילוני. תחוּשתם (=הרגשתם) היא, שהארץ הֵקיאה אותם. תוצאות הבחירות האחרונות העניקו עוד הצדקה למי שהחליט לעזוב או לא לחזור, והן כנראה ידחפו מעבר לסף ההכרעה אחרים שעדיין לא עזבו. מי שבעבר ביקש להחליף את העם, מגלֶה שכיום אפשר, ובכן, להחליף את העם.

אין צורך כמובן לתאר את ארה”ב כגן עדן או את ההגירה כעוד מעבר דירה. לארה”ב בעיות רבות משלה, והגירה היא תמיד קשה. לישראלים וליהודים זהוּת תרבוּתית עמוּקה, שמייצרת רובד נוסף של מוּרכבוּת. אבל בני אדם היגרו מאז ומעולם. ארה”ב בנוּייה כוּלה על מהגרים. אנשים עושים את זה. בעולם שבו הגירה היא אופּציה זמינה, הבחירה להגר נמצאת כל הזמן ברקע. בימים שבהם סיסמאות ליבֶּרָטריָאניות על “חופש מהמדינה” עושות נפשות, האם באמת מוּזר שאנשים חושבים על חופש מהמדינה?

בעידן הנוכחי מדינות נאבקות כדי להשאיר אצלן אנשים מוּכשרים. החשש מ”בריחת מוחות” ברוּר, ונִלקח בחשבון בתקציב הלאומי. הימין הגזעני מתחזק במערב, בין השאר כריאקציה לתהליך ארוך של הגירה חיוּבית, שמדינות מתוּקנות מעודדות ושמחות בו. דומה שהמציאוּת הזאת לא מוּבנת לממשלות ישראל האחרונות, שעושות הכל כדי להרחיק מהארץ את טובֵי בניה. (=הבנים הכי טובים שלה) שרים מטיפים לשׂנאת השמאל, ולעג ל”אליטה האשכנזית” הוא החומר שממנו מייצרים קריירות פוליטיות. להיות שמאלני חילוני פירוּשו לחיות תחת מָטָר מתמיד של הכפשות (=ליכלוּך מילוּלי, לילכלוּך באמצעוּת מילים). הם אינם יהוּדים מספיק, לא נאמנים מספיק, מנוּתקים מזהוּתם, מנוּכָּרים לעמם. נשים חוות כרסוּם במעמדן, נסיגה בהגנה על זכוּיותיהן. להט”בים מוּפלים לרעה ומוּשפלים. רפורמים או קונסרווטיבים לא זוכים להכרה ומוּשמצים דרך שגרה (כל הזמן, באופן קבוּע).

ממשלה של העם ולמען העם היא עקרון היסוד של מדינת הלאום, אולם נראה שבמדינת הלאום שלנו הממשלה פועלת באופן מכוּון נגד חצי מהעם, לפעמים נגד כוּלו. כשאזרח שולח את ילדיו לבית הספר והם חוזרים אחרי שמתנדבת שירוּת לאוּמי דתייה לימדה אותם מהי “היהדוּת”, הוא מבין שהחוזה הבלתי כתוב שלו עם המדינה הוּפר; כשאזרח סופג נפילת טילים סביב ביתו ושומע שראש הממשלה מתגאה שהסטטוּס קוו נשמר, הוא מבין שהחוזה שלו עם המדינה הוּפר; כשאזרח מביט כיצד חברי כנסת מסדרים לעצמם חסינוּת מפני העמדה לדין ומעמידים את עצמם מעל החוק, הוא מבין שהחוזה שלו עם המדינה הוּפר; כשאזרח המעוניין להבטיח את עתיד ילדיו שומע שראש ממשלתו מבטיח ש”לנצח נחיה על החרב”, הוא מבין שהחוזה שלו עם המדינה הוּפר.

אין מדוּבר (=לא מדברים) רק בקשיים ובמֶחדלים, כמו יוקר המחיה, משבר הדיוּר או קריסת מערכת הבריאוּת. על אלה מתגברים אם יש אתוס משוּתף וסולידריוּת בסיסית. על הפרת האמוּן בין אזרח למדינתו אי אפשר להתגבר. היא יוצרת ניכּוּר, ואז ניתוּק. לכן קשה לבוא בטענות ל–700 אלף הישראלים שחיים בארה”ב, וכדאי לא להיות מוּפתעים כשהמספר יעבור את המיליון. כשהבנים שלנו ייכנסו לעזה במבצע “עמוד ענן 17”, הבנים שלהם ישלימו תואר ראשון.

עד אז תחגוג האליטה החדשה, ברית הקורבּנות הנצחיים של הימין האֶתנו־לאומי עם האולטרה־אורתודוקסיה האנטי־הוּמניסטית. עד אז הם ישאבו את צדקת דרכם דווקא מהפיכת ישראל למדינה מצורעת, שהרי הביקורת על ישראל היא תמיד אנטישמית, והאנטישמיות מוכיחה שאנחנו עם סגוּלה. הדבר האחרון שהם רוצים הוא שישראל תהיה מדינה נורמלית. אָלְַלי, אנשים נורמלים רוצים לחיות במדינה נורמלית.

ד”ר פרסיקו הוא מרצה אורח במכון למשפט עברי ולימודי ישראל באוניברסיטת קליפורניה, ברקלי, ועמית מחקר במכון שלום הרטמן