—תגידי אמא, מוצא חן בעינייך ניסו?
—ניסו?
—ניסו מלך האבנטה (=הרפתקה), כמו אביך.
—אבי?
—אביך. היה משגע את כל האנשים בבולבאר רמלה באלכסנדריה.
—אבל מה? הסוסים היו משגעים אותו. הוא היה שם עליהם את כל המשכורת שלו.
—אבל הוא אהב אותך.
—בטח אהב אותי. כמה אהב אותי. השתגע אחרי. איך היה מקנא. אוף. אתה יודע, אני אהבתי לרקוד, פוקסטרוט, צ’רלסטון, אחרי החתונה ראה אותי רוקדת פעם, אחרי זה, איזה שלושה ימים לא דיבר איתי. לא רקדתי יותר אף פעם. אפילו לקולנוע לא הלכתי  יותר. לא רצה שיסתכלו עלי, שיצבטו אותי בחושך.
—אתה יודע, פעם ראשונה שראיתי אותו, היה לו קסקט,  היה עומד שעות על יד החלון של בלום, זה שעבדתי אצלו, היה מחכה עד שאצא.
—היה לו בדיוק העיניים שלך.
—אמי היתה אומרת לי ..... כשהתחתנו אפילו חליפת לבנים לא היתה לו.
—אהבת אותו.
—שש שנים [מאז] שהוא מת. שש שנים שלא נתתי לגבר לנגוע בי.
—את לא, את לא חושבת? את לא רוצה עוד פעם? 
—להתחתן?
—כן.
—לא. מספיק לי. יש לי אותכם. יש לי אותך.
—אבל את עוד צעירה, את ... החיים שלך.
—החיים שלי? אתה יודע בת כמה הייתי כשהתחתנתי? שמונה עשרה. חודש אחרי זה כבר הייתי בהריון. אתה, אחרי  זה באה אחותך אסתר, לפני שהספקתי לגמול—אותך.
—ואני, אני יודעת, אמא לא צריכה לדבר ככה עם בנה,
—אבל סמי אתה קורא ספרים, אתה יודע על החיים.
—אני מנעתי את עצמי מאביך במשך ארבע שנים. איך סבל.
—אחרי זה, באה הלנה, ואחרי זה ז’קו ואז.
—אני, סמי, עוד לא היה לי עוד יום אחד של שמחה בחיים. כל השמחות אתה נתת לי.