—רעב?
—מה זה אכפת לך?
—האמת? לא אכפת לי.
—מתי אתה כבר תחזור ללונדון? אין לך מה לעשות שם?
—אני טס היום בלילה.
—זה טוב מאוד.

—קח (=תיקח). זה בלי מיונז. יש גבול למה שמגיע לך.
—ואיפה הצ’יפס שלי.

—בשמונה עשרה אתה תהיה כאן?
—מה יש בשמונה עשרה?
—אזכרה של אמא.
—אני לא ידעתי שאתה הולך לשם.
—אני לא אמרתי שאני הולך.

—אז מי זאת שאתה באמת נמצא כאן בגללה?
—אתה לא נח לרגע, הה?
—אתה אוהב אותה?
—בוא נלך לבית אבות, אתה צריך לקחת תרופות.
—יש לי את התרופות איתי, בשביל זה לא צריך לחזור.

—היא מתחתנת עם מישהו אחר.
—אתה צודק, בוא נחזור לבית אבות.
  גם אמא שלך באה אלי בסוף ואמרה לי: “אתה לא אוהב אותי. אביגדור, אני הולכת”.  אני לא התייחסתי. רוצה ללכת שתלך.
—והיא הלכה?
—נכון.
—ואני חשבתי שהיא תחזור, שהיא תתחרט. אני חשבתי שאני חזק.
—ביום שהיא נפטרה (=מתה), אני הבנתי שלא הספקתי. ושהיא לעולם לא תשמע ממני יותר שאני מצטער. אני אהבתי אותה. תשמע אלון, אני פיספסתי כבר, אבל אתה עוד יכול להספיק.