—אני מצטער אדוני, אין מקום, אני מצטער, אין מקום. יש עוד מעלית, פה

—אז איך אמרת  שקוראים לך?
—צ’רלי
—צ’רלי?
—למה? זה שם מַצחיק?
—אני לא יודעת , אני אף פעם לא פגשתי אחד שקוראים לו—צ’רלי, אתה גר בסביבָה שלנו?
—אני גר באֵזור שלכם
—אז איך זה שלא נפגשנו אף פעם?
—אני דווקא מכּיר אותך, את גילה זוהר, נכון?
—נכון
—אז איך זה, איך זה באמת להיות הבּת של משפחת זוהר?
—דֵי משעמם
—מה אבא שלך עושה ?
—אבא שלי, הוא בענייני ... הוא יְבוּאָן, יְבוּאָן של מַשקאות
—ואתה?
—ואני עוזר לו לסַדֵר את העניינים, את יודעת ...

—אהלן צ’רלי
—אהלן, שלום, אהלן
—מה נשמע?
—בסדר חביבי, בסדר, יופי
—ואני עוזר לו, אז יש לנו כל מיני סניפים בכל הארץ
—תגיד לי, מה אתה עושה פה?
—מה זה אני עושה פה? אני אוכל . מה, מה אני עושה?
—כן, אבל זה מסעדה ...
—אבל אני כל יום שלישי פה, לא? לא כל יום שלישי פה?
—אה כן בטח, אני התבלבלתי, היום יום רביעי, אז אני, כן, הוא כל יום רביעי, שלישי, רביעי, כל השבוע פה
—אנחנו פשוט, יש לנו הרבה מאוד סניפים בכל הארץ, ואנחנו, אני עוזר לאָבי (=לאבא שלי)
—אתם צריכים עוד משהו?
—לא חשוּב, באמת תודה רבה, לא צריך, טוב מאוד, באמת
—אני רואה שאתה בן בית פה
—כן, אנחנו את כל העֲסָקים שלנו עושים כאן במסעדה הזו, אנחנו ...

—רגע אחד, רגע אחד, לא, לא צריך להיבהל במצבים כאלה ... צריך לחשוב לְאט ובשקט, בשקט, בלי עֲצַבּים, בלי עֲצַבּים, בלי עֲצַבּים, רגע אחד, למה אף אחד לא רוצה לעזור, לִפתוחַ ...

—בבקשה, אדוני
—אני מאוד מצטער שאני הגעתי עכשיו,
או סליחה, אני באמת לא יודע מה לעשות? אני נתקעתי במעלית
—חשבון בבקשה, אדוני
—מה?
—חשבון, כן אני אֲשַלֵם , סליחה, גילה באמת
לא, לא, לא אני מְשַלֵם
—כמה זה?
—אני מְשַלֵם, אני  הִזמַנתי את גילה לארוחה ואני אֲשַלֵם, אני מְשַלֵם הכל, אל תְבַּלבֵּל לי את המוחַ, הוא יגיד לי לְשַלֵם או לא, זה בשבילך
—תודה רבה
—כמה זה? זה לא צריך, זה בסדר
—תודה רבה לך
—ערב טוב
—להתראות