—מה, מה הולך פה?
—הבהלת אותי, לא יכולתי לישון
—אה, אז ירדת לשתות משהו
—להֵיפך ...או, אם אני כבר פה ...
—אילן, זה לא נורא, אתה לא צריך לכעוס, תאמין לי, יהיה בסדר, עוד כמה ימים אנחנו נסתדר והכל יהיה בסדר
—את חושבת?
—בטח
—את חושבת שעשינו נכון?
—אני לא מבינה אותך, הרי אתה רצית שנעבור הנה
—מרחוק המשפחה נראתה לי יותר קטנה, עכשיו זה הכל כל כך מפחיד פתאום, גיס מֵאחורי כל דלת, אין שוּם שכן שאפשר לריב איתו
כמו שֶאני מכירה אותך, אתה תמצא מהר מאוד עם מי לריב
נכון, אבל זה, זה כבר לא יהיה אותו דבר, זה יהפוך ישר לעניין משפחתי, עם משלחות של קרובים מוּדאגים, ודודות עם עוּגות פיוּס. אולי נעבור לבית הישן?
—די אילן, אתה יודע מה? אני באמת לא מבינה אותך, אתה אמרת שאנחנו עשינו את עיסקת חיינו עם הקנייה הזאת, עכשיו אתה רוצה לוותר על זה?
—לא, לא, אני לא אומר שעשינו עסק לא טוב ... זה היה הכי הרגע, הכי נכון למכור, כי שוּק הדירות היה בהִתאושְשות, אבל ... אולי נשכּיר את הדירה פה, ובכסף שנקבל נשכור דירה במקום אחר, ונחכה עד שהשוּק ירד, אז נקנה איזה דירה אצל קבלן על הנייר, ניתֵן לו תשלום ראשון, נחכה שהשוק יתאושש, אז נמכור את הדירה הזאת, ואז נשחק קצת זמן בבּוּרסה, ונעשה כמה אחוּזים, ואחר כך יהיה לנו מספיק כסף כדי לקנות בית מחוּץ לעיר, ועוד יישאר לנו כמה גרוּשים
—די
—שאיתם נוכל לעשות
—דַי אילן
את תעירי את הילדה .... הערת את הילדה
—מה קרה?
—אני לא יכולה לישון
—למה מאמאל״ה שלי
—כי בחדר הישן שלי כל פעם כשהייתי רואה את השמיים, הייתי נרדמת
—אבל גם כאן יש לך חלון מול המיטה
—אבל זה לא אותו דבר
—למה? מה ההבדל?
—כי שם השמיים היו יותר מְשעממים, אז הייתי נרדמת
—אז יש לנו בעייה באמת. פה השמיים יותר מדַי מְעניינים. ששש, מה זה?
—מה זה מה?
—ששש, השקט הזה
—זה ארבע בבוקר, כזה קול יש לו
—לא לא לא לא לא, משהו מאוד מאוד מוזר
—מה אתה צוחק?
—אני יודע מה זה
—מה?
—זה האין מאפייה
—המה?
—האין מאפייה, את זוכרת בשיכון, על יד השיכּוּן היתה מאפייה שכל בוקר בארבע הם היו מתחילים להפעיל את הקומפּרֶסור, וופ, וופ, וופ, וזה מה שהמתיק לך את השֵינה
—או, אילן, אתה מוּכן בבקשה לעשות קצת, וופ, וופ
—בטח, בשביל מה עברתי דירה?
—וופ, וופ, וופ