ב-1988 פירסם פרופסור יהודה אלקנה את המאמר ״בזכות השכחה״ ועורר סערה. גם היום, 23 שנים מאוּחר יותר קשים הדברים לעיכּוּל. הוא כותב: איני (אני לא) רואה סכנה גדולה יותר למדינת ישראל מאשר העוּבדה שהשואה הוּחדרה בשיטתיות ובעוצמה לתודעתו של כל הציבוּר הישראלי, גם לאותו חלק שעבר את השואה. ״כאשר במשך עשרות שנים שלחנו כל ילד וילד בישראל לבקר שוּב ושוּב ב״יד ושם״. מה רָצינו שהילדים הרכּים =הצעירים מאוד) יעשו בחוויה הזאת? מה אמוּר הילד לעשות בזיכרונות האלה? בעבוּר (=בשביל) רבים מאוד, תמונות הזוָועה עשוּיות להתפרש כקריאה לשׂנאה. ייתכן (=יכול להיות) שחשוב שהעולם הגדול יזכור, גם בזה איני בטוּחַ. עלינו (=אנחנו חייבים), לעוּמת זאת לשכוח״.

—אתה יכול לתת לי את הגירסה שלך לשואה?

—בשבילי השואה, המוּשג הזה שזה דבר יחידי,שאין דוּגמתו הוא פסוּל מראש. זה כואב, זה שלי, אבל מִזה לא נובעַ שזה יחיד במינו בעולם, אם כי היה מאוּרגן אחרת, היה גדול יותר וכולי וכולי. כל זה נכון.

—ספר לי קצת על הביוגרפיה שלך

—יליד יגוסלביה. הורים דוברֵי הוּנגרית. כמה זמן לפני שהגרמנים נכנסו להוּנגריה, אבא אמר בואו נִהיֶה ביחד באותו כפר שלי אז אמא ואני עברנו אליו לאותו כפר ונלקחנו משם לאושוויץ. הגענו לאושוויץ, והיה שם דוחק כזה, זה היה 44׳, יוני, שפשוּט המשׂרפות עבדו שעות נוספות. והיו שם רכבות אחדות של יהודים, רוּבָּן מהונגריה,  שלא פָרקו אותם בכלל, לכן אין לי את המספר. היינו שם עד כמה שאני זוכר חודשים, ולא פָּרקו אותנו. את התיאוּר, אני לא אתאר מה שם היה. ואז ב-48 באנו ארצה.

—ופה הפכת ל״שארית הפליטה״ ל״אוּד מוּצל״.

—כן, אני לא רוצה להגיד שבגיל 14 כשהגעתי ארצָה היו לי מחשבות פילוסופיות פוליטיות.

—כן.

—אבל היו נטיות לכיוון מסוּיים של מסקנות מהשואה.

—אתה יכול

—למשל, שלעולם לא לעשות לאחרים מה שעשו לנו.

—לא פִעַפֵּעַ בך רצון הנקמה?

—אני פירשתי את זה כחוזק. נקמה או שׂנאה זאת תכוּנת אופי יסודית מאוד. אני בארץ נחשב לשמאל, ואני מַבדיל ביני לבין השׂמאל הפשיסטי הרדיקלי, שהוא שׂונא. אני לא שׂונא. אני לא שׂונא את הגזענים היהודים, אני לא שׂונא את הממשלה ואני לא שׂונא את ליברמן. אני מתנגד להם בכל תוקף, אבל אני לא שׂונא אותם.

—אמרת שהסכנה הגדולה ביותר שנשקפת למדינת ישראל היא הדבקוּת בזֵכֶר השואה או ב״יזכור״. עכשיו אנחנו מאוּיימים על ידי אַחמָדינַג׳אד שדבק במיתוסים אנטישמים, על היהודי המשתלט על העולם וכדומה, ומזדַיֵין בפצצות אטומיות, גם היום אתה חושב שזאת הסכנה הגדולה ביותר שמאיימת עלינו?

—יותר מאי פעם. אני רואה מההתפתחוּיות החברתיות בארץ סכנה לאין שיעוּר יותר גדולה מאשר אחמדינג׳אד. כי אנחנו חברה שאיבּדה כמעט כל ערך אנושי-הוּמניסטי. מה שאנחנו אהבנו לקרוא ״עֲרכים יהודים״. בחברה הזאת כמעט שוּם דבר לא נשאר מזה. יש טיפוּחַ מיתוסים. יש טיפוּח העבר, יש טיפוּח הקורבן שנותן לנו זכוּת מוּסרית לכל תוקפנוּת, לכל דרישה בלתי נאורה מכל העולם.

—הנגדה של שואה ותקוּמה היא לא מוּצדקת? האם לא הוּקמה פה מדינה יהודית כדי למנוע אפשרוּת של הַגליות נוספות? שואות נוספות? כדי שנוּכל להחזיק רובה ביד?

—לגדל ילדים ולנסות לאחד את העם על זיכרון זוועות, אני חושב שהוא הרס חינוּכי ממדרגה ראשונה. והיום מה שעושים בטיוּלים לאושוויץ ואופן הוראת השואה, הוא דבר שהכל מוביל לכיווּן הזה. זה מחזק באופן בלתי פוסק את המוּדעוּת שאנחנו מיעוּט, שאנחנו קורבן, כוּלם עושים לנו עָוֶול, ואנחנו לכן לא חייבים שום דבר לאף אחד אחר.

—הנימה הזאת מקננת (=קיימת)בנו עד היום. קורבן תמיד אנחנו והעולם צורר. גם אני לא משוּחרר מתחוּשת הקרובן, שאינו (=שהוא לא) קורבן בפועל, רק מפני שהוא זהיר וחמוּש וזוכר את ״אשר עשה לי עמלק״. זיכרון בריא או זיכרון ממאיר?

—איך אדם מתגבר על כאב של השפלה ושל אובדן. הוא מתגבר על ידי צבירת כוח.

— לאו דווקא

—הדרך הטבעית היא לא לומר: כשם שהייתי כּפוּף, עכשו אני אזקוף את קומתי ואני אהיה אדון לגורלי.. ולכן אהיה חזק ואטפַחַ שרירים, שרירים  נפשיים, אבל לא רק שרירים נפשיים, אבל גם גופניים, ואני לא אתן שיעשו לי זאת עוד. ואני אצבּור אמצעים כדי שהדבר הזה לא יֵיעָשֶׂה בי עוד. זה לא שזה התגובה?

—חוזק יש לו הרבה מאוד משמעוּיות. אנחנו יכולים להיות חזקים בלי להיות לאוּמנים, אנחנו יכולים להיות אמיצים בלי להיות פשיסטים. אנחנו יכולים להיות מגינים של החברה הישראלית והיהדות בלי להיות גזעניים. ואם אני מסתכל היסטורית אני חושב שאחד הדברים הנוראים שקרוּ בארץ,  זו היתה השפעת בן גוריון. כשערכו את משפט אייכמן. שנה שלמה לשמוע את הקול הנורָאי הזה של גדעון האוּזנר, מספר במשך שנה שלמה על זוָועות הנאצים, כדי לדאוג לזה שכל יהוּדי בארץ הזאת, שלא היה לו שוּם קשר לשואה ולא בא עם זה, ולא ידע על זה, יבלַע את זה, את הכל. זה אחד הדברים הנוראים ביותר שעשׂו לחברה הזאת. משפט אייכמן היה ניסיון, הצליח, לצערי,  להביא לזה שכל עם ישראל כולל העדות שיצאו מאפריקה, שלא היה להם מוּשׂג על השואה ושלא חיו את זה, לדאוג לזה שהם יִחיוּ את השואה.

—מה לא לגיטימי בזה?

—לא מאחדים עם, לא על מתים ולא על האסונות של העבר, אלא אך ורק על אידיאולוגיה חיוּבית לגבי העתיד. זה במכוּון ליצור טראמה לכל החברה כדי שיהיו שוּתפים לזה.

—מה היית יכול לעשות פה כשמגיעים מאות אלפֵי אנשים עם כתוב קעקע על היד,על הזרוע ואחרים, שגם הם עברו את השואה באירופה ולכּולם יש איזה זיכרון מצטבר. והזיכרון הזה נאגר לאגם של כאב, לאגם משוּתף של זיכרון,  מה היית עושה איתו?

—קודם כל, אתה לא צריך עם כל דבר לעשות משהו. זה נקרָא הטיפוּח, הפוליטיזציה, המניפוּלציה של הזיכרון. אלה כאבים מִצטברים, שהתפקיד שלנו להתגבּר עליהם, ולא להשתמש בהם למטרות פוליטיות פנימיות.